זָכוֹר אֶת אֲשֶׁר לָמַדְתָּ מֵהַמִּלְחָמָה בַּעֲמָלֵק
לא להישחק, זה אמיתי
// יהושע מילר

במלחמה הזו עברתי שיעור עמוק בבניין אמונה ורכישת אמונה, בעיקר בגלל המושג שנקרא 'אמונה באיום'.

בשבוע שאחרי שמחת תורה הסתובבנו בכל היישובים בעוטף לפני שצה"ל נכנס לעזה. הכוח שלנו הרג מחבלים וגם הותקל, ויותר מאוחר גם נכנסנו לתוך עזה. כל עוד האירוע היה טרי בשבילנו, כלומר כשעשינו מה שלא עשינו קודם – למשל: בפעם הראשונה שפתחנו בית, בפעם הראשונה שצעדנו בכביש בתוך עזה, בפעם הראשונה שנכנסנו לאזור שידענו בוודאות שיש בו מחבלים – אז האירוע היה מאוד מאיים. כולנו האמנו שהאיום אמיתי לגמרי.

לעומת זאת, בפעם השנייה, בפעם השלישית, בפעם החמישית, למרות שאתה עדיין נכנס לאזור שהוא רווי במחבלים, בגלל שכבר עשית את זה – הרגשת פחות את האיום. הבנתם? האיום כשלעצמו נותר אותו דבר ולפעמים גם הרבה יותר מועצם, ועדיין פגשנו אותו פחות. כלומר, האמת האובייקטיבית לא השתנתה, הרגש שלנו השתנה.

אני חושב על חיילים שהיו במשמרת, למשל, בצפון חודשים ארוכים. בשבוע הראשון היה מתח גדול כשיכולה להיפתח חזית בכל רגע, ואם הם לא יעמדו שם והאויב לא יראה שהם עובדים אז יתקפו. זה עדיין נכון גם אחרי ארבעה וחמישה חודשים, אם אנחנו לא נהיה שם זה איום גדול וזו תהיה סכנה גדולה, אבל האמונה באיום כבר נשחקה.

 

אני חושב שאנחנו עוברים אותו דבר גם לגבי האמונה בקדוש ברוך הוא. כבר בגן למדנו שהוא קיים, וכולם יודעים שהוא שומע כל תפילה ותפילה שלנו, וכולנו יודעים שכל פעם שאנחנו מברכים ברכה אז הוא שותף איתנו בארוחה. אבל אחרי שאנחנו מברכים כבר מיליון פעמים - מברכים המון המון המון המון - ואנחנו בכלל צועדים פה בעולם הזה כבר די הרבה זמן, אנחנו נשחקים. המציאות לא השתנתה, הנוכחות של הקדוש ברוך הוא לא השתנתה, אבל הנכונות שלנו להיות דרוכים ולחפש את הנוכחות הזאת, נשחקה מאוד.

כמובן, לוחם שהוא יותר דרוך ויותר מאמין באיום, הוא גם לוחם יותר טוב. אבל זה לא רק העניין שהוא נלחם יותר טוב. העניין העמוק, המהותי, זה שהאמונה שלו באיום מחברת אותו למציאות האמיתית, למציאות שבאמת קיימת, ואז ממילא הוא גם יותר דרוך ויותר טוב, כי הוא קולט לחלוטין את מה שבאמת קורה.

 

הבנתי את זה מאוד מאוד חזק אחרי כמה מבצעים משמעותיים שעשינו בתוך עזה. היה מבצע אחד שיצאנו אליו, וחלק מהחבר'ה גם נפצעו במהלכו, ואחרי יומיים קיבלנו סרטון שהחמאס פרסם מהאירוע הזה בו ראו אותנו - את החבר'ה שלנו שנפצעו אחר כך - במרחק של 5-6 מטר מהמצלמה. הם היו ממש לידינו וכל הזמן ראו אותנו, אבל אנחנו לא היינו מחוברים למציאות.

ובאמת, הלקח הגדול זה להתחבר לאמונה ולדעת שזאת המציאות האמיתית. אמנם נשחקנו, אנחנו כבר חושבים שזו לא המציאות האמיתית, ופה בדיוק אנחנו צריכים לעשות עבודה פנימית - להתחבר למה שקורה בחוץ.

 

כשעמלק מתחפש לפו הדוב
// חיים אקשטיין

ההאמר עצר במעלה הרחוב בתוככי חברון, בחלקה של העיר שלא בדיוק מאוכלס ביהודים. פרקנו מהרכב, עוטי ווסטים וחבושי קסדות, וסרקנו במבט מהיר את השטח. אחר כך, בעודנו מאבטחים ומחפים זה על זה, הורדנו את הציוד מההאמר והכנסנו לבית שבו נשהה בימים הקרובים.

הנחנו את הציוד על השטיחים הפרוסים מקיר לקיר, זה על זה, מעוצבים כיאה לבית מוסלמי אותנטי. ידעתי אמנם שמשימתנו היא להתמקם בלב האוכלוסייה המקומית, לתצפת על הגזרה ולהפגין נוכחות בכל סמטה וסמטה בחברון; ועדיין תחושה מוזרה דקרה אותי מבפנים, כשקלטתי שאנחנו אשכרה הולכים להתגורר כאן. "מי עולה ראשון לגג?" שאל אלעד המ"כ, ואני התנדבתי לשמור ראשון, לקלוט כמה שיותר מהר איפה אנחנו.

למעלה חיכה לי דניאל, מהצוות שהיה שם לפנינו. "דרוך", הוא אמר לי לפני הכל, "עולים לגג רק עם כדור בקנה". דרכתי את הנשק, והוא המשיך בחפיפה המזורזת. "שים עין על הגגות מסביב. רואה את הגג ממול? יכולים בקלות לצלוף בך. שים לב גם לבית ההוא שנמצא שם. ובכללי, תהיה ערני". דניאל ירד, ואני אחזתי בנשק והיישרתי מבט קדימה. האויב יכול להיות בכל מקום, אולי ממש בבית לידי. האתגר הוא לזהות אותו תוך רגע, אפילו לא חצי שנייה מאוחר מדי.

כשירדתי מהמשמרת, חיפשתי איפה להתפלל. כלומר, באיזה חלק מהבית יהיה הכי פחות מוזר להתפלל. בחדר השינה, העיטורים האיסלאמיים אמנם לא נראו כעבודה זרה, אבל גם לא כתפאורה מתאימה לתפילת מנחה. נכנסתי לחדר הילדים, ושם נעצרתי.

לא היה משהו מיוחד בחדר הילדים, להפך. זה היה חדר ילדים רגיל, עם מיקי מאוס, קיטי ופו הדוב. ידידיהם הטובים של הילדים שהשארתי בבית. לפני שאתפלל, הרגשתי צורך להציל אותם. מה אתה עושה כאן, שאלתי בדמיוני את פו הדוב, אתה לא קולט שאתה בשטח אויב? פו שתק, במבט תמים של דוב שאין לו הרבה מוח בקודקודו.

התחלתי להתפלל, אבל מחשבותיי היו נתונות לחדר שסביבי. ככה זה עם דמויות של דיסני, בלי מוזיקה דרמטית ודיבוב של אלי גורנשטיין – הן לא יכולות לדעת מי הרשע בסרט. בעוד שפתותיי נעות בין "חונן הדעת" ל"שובר אויבים", המשכתי לחשוב: ואני, האם אני יודע לזהות מי הרע? האמנם מראה של חדר ילדים חביב לא מסמא את עיניי?

את הדברים אני כותב אחרי שהשתחררתי. בחדר הילדים מחייכים פו וחזרזיר שצייר בן דודנו, איתן פיש הי"ד. אחרי נפילתו, הציורים שצייר בממ"ד הפכו לטפט לחדרי ילדים, להנציח את ליבו הטוב, המוכשר ואוהב הילדים. בננו בן השנתיים התאהב בהם כל כך, עד שגם הוא מתחפש בפורים לפו הדוב. ורק אני שואל את עצמי: האם אני יודע לזהות את התחפושת? כשאני רואה דוב, אני מזהה אם מאחוריו עומד גיבור שאהב ילדים, או עמלק בתחפושת?

שים עין, מהדהד בראשי התדריך, האויב יכול להיות בכל מקום. האתגר הוא לזהות.

 

לוחמת אגדית, מנצחת שואה
// משה שטרנברג, עמותת בשביל הנשמה

ברכה שטרנברג מעולם לא הרגה אחד מחיילי עמלק. ובכל זאת, היא מהמנצחים הבולטים במאבק ארוך השנים בין כוחות הרוע בעולם לעם ישראל.

מנצחת שניצחה את אחת ממהדורות עמלק הקשות ביותר.

את הניצחון שלה היא השיגה לא בגלל מלחמה נקודתית, אלא בזכות מאבק עיקש של חיים שלמים.

 

ברכה נולדה בפולין, לפני אותה מלחמה ארורה.

כשהייתה בת 9, היא התחילה את המסע הארוך נגד הרוע שניסה להשמיד את עמנו. היא הצליחה להציל את סבא שלה, לאחר ששני חיילים גרמנים רצו להרוג אותו. הם ברחו יחד עם שאר בני המשפחה למחבוא, אך שם הסבא נזכר שהוא שכח את התפילין שלו. ברכה הקטנה, בתושייה רבה, הצליחה לחזור לבית הסבא, למצוא את התפילין ולחזור למחבוא. הסבא שמח מאוד ובירך אותה מעומק ליבו. ברכה זו – ליוותה אותה עד סוף ימיה, ונתנה לה כוח להתמודד עם כל הקשיים.

יחד עם המשפחה היא ברחה לרוסיה, שם הם גלו לסיביר. למרות הקור הנורא והתנאים הקשים הם הקפידו על שמירת מצוות כמה שהיה אפשר. בסוכות הם בנו סוכה (שכוסתה בשלג במהלך הלילה...) ובחנוכה הדליקו נרות תוך סיכון גדול, בעזרת תפוחי אדמה ומרגרינה.

לאחר המלחמה ברכה עלתה לארץ. ולא, זו לא הייתה טיסה של 4 שעות. במשך חודשים, לאחר נדודים וציפייה – היא סוף סוף עלתה על אניית המעפילים שתיקח את אל ארץ ישראל. התנאים היו קשים מאוד, אבל הרוח גדולה וחזקה! ואז, כשארץ ישראל כבר הייתה במרחק נגיעה, הבריטים תפסו את האונייה והגלו את כל יושביה לגרמניה. הלא זוהי האנייה המפורסמת – אקסודוס.

לאחר כל התלאות וייסורי הדרך, הצליחה ברכה לעלות לארץ. לבדה. היא נפצעה מירי במלחמת השחרור במהלך עבודה חקלאית, אבל הקושי לא עצר את ברכה. לאחר המלחמה היא פנתה למשימת חייה – מורה דגולה שחינכה את דור העולים מארבע כנפות הארץ, במסירות וללא משוא פנים.

ברכה גם לא שכחה את המשימה הבסיסית והיסודית של כל יהודי – המשפחה. היא זכתה להקים משפחה לתפארת, בנים, נכדים, נינים ואף חימשים! למעלה מ-220 צאצאים!

בערוב ימיה עלתה להתגורר בירושלים עיר הקודש. בשמחה ובהתרגשות היא הודתה יום יום לבורא עולם על זכותה לגור בירושלים עיר הקודש, ובמילים פשוטות אלה לימדה אותנו ציונות ואמונה.

היא הקפידה לכנות את עצמה 'מנצחת שואה'. ברכה ניצחה את הגרמנים, הרוסים, האנגלים והערבים. ניצחון הטוב על הרע, זרע היהודים כנגד רשעי עמלק. ניצחון של רגעים קטנים, של עשיה יומיומית, גידול ילדים וחינוך תלמידים. ניצחון שצומח דווקא מתוך קושי ומשבר, ואת הרוע והשנאה של העמלק הנאצי הופך למנוע צמיחה של עשיה ענקית.

 

בשבילנו, ברכה הייתה סבתא ברכה. סבתא אהובה שחינכה אותנו בדרך התורה והאמונה, מתוך חיבור טבעי לארץ ישראל ועם ישראל, יראת שמים ודרך ארץ.

השבוע, בז' באדר ב', יום פטירתו של משה רבנו, סבתא ברכה עלתה בסערה השמימה, בשיבה טובה, בגיל 93.

ואנו, צאצאיה, תלמידיה וכל עם ישראל – נמשיך בדרכה. נמשיך לנצח ולהוסיף טוב בכל רגע של חיים כאן במדינת ישראל. נסתכל במבט רחב: מאירופה הארורה לירושלים הברוכה, מעומק רע לעומק טוב, ונודה על כל השפע האלוקי שזכינו לו בדורנו. נביט בעין טובה ובהערכה על כל צעד קטן שהוא ניצחון ענק.

ומתוך ההודאה הגדולה, נאזור כוח וניקח חלק במסע בן אלפי שנה, עד ירושלים הבנויה.

תהא נשמתה צרורה בצרור החיים.

 

אהבת את המאמר? שתפו

עוד מאמרים שיכולים לעניין אותך
הרב יצחק קפלן

מחפשים בזבל

מעשה בכלה שאיבדה טבעת יהלום בשווי 36 אלפי ש"ח. בירור מהיר העלה שהטבעת הושלכה בטעות לפח.

למאמר המלא »
הרב אורי גמסון

בן סורר ותורה

"אתה אמיתי? צריך לסקול מי שלא שומר שבת? מה זה הדבר הזה?" השאלות הללו נורו בצרורות

למאמר המלא »

מצאתם טעות בכתבה?

נשמח שתדווחו לנו וככה נוכל לתקן...

דילוג לתוכן