יעדים בעבודת ה'?
וכל זה הינהו שווה לי!
// הרב שניאור קץ

ראשית, בוודאי חשוב לסמן יעדים, כדברי הרמב"ם בעניין חובת הציפיה לגאולה שחייבים גם לצפות ולא רק להאמין. איך עושים את זה? הכלל הראשון והבסיסי ביותר הוא לקחת יעדים שהם ברי השגה, ולא לנסות ללכת על יעדים לא מעשיים ולא ברי ביצוע שהם סוג של "הלכתא למשיחא". הדרך הפשוטה בעניין הזה היא הדרך שקבעו בעלי המוסר: יעדים קטנים ולזמן מוגבל.

הכלל השני, לוודא שהיעדים שאני מציב לעצמי יהיו באמת נכונים לי, ולא משהו ששייך לאנשים אחרים. מסופר שפעם המגיד ממעזריטש אמר לתלמידיו תורה עמוקה על עבודת התשובה, אז רבי זושא מיד פירק את עניין התשובה לכלים שנכונים לו, על פי ראשי תיבות של המילה תשוב"ה: "תמים תהיה עם ה' אלוקיך", "שויתי ה' לנגדי תמיד", "ואהבת לרעך כמוך", "בכל דרכיך דעהו" ו"הצנע לכת עם אלוקיך". למה לפרק רעיונות גדולים לפרטים קונקרטיים? כי תפסת מרובה לא תפסת.

הכלל האחרון והחשוב ביותר הוא לזכור תמיד ש"מעט זה גם כן טוב", לשמוח בכל דבר גדול וקטן שמתקדמים בו, ובזה מנצחים את עמלק – זה שמזנב בנו דווקא בדרך – שלוחש לנו על כל צעד שעשינו "וכל זה איננו שווה לי".

נשמות טועות
// אסתר פיקרסקי

כאשר הנשמה יורדת מלמעלה להתלבש בגוף – יש לה השליחות שלה,

אלא שיש להשתדל שלא להיות מן הנשמות הטועות,

כפי שמספרים בשם הוד כ"ק רבנו הזקן סיפור מגביר ובעל העגלה שלו:

בעלי עסקים עשירים מזמנים עברו היו נוסעים להשיג סחורה רק בזמן מסויים בשנה,

ובשאר הזמנים היו עוסקים בתורה. אירע שגביר ובעל העגלה שלו הגיעו לעיר ביום

שישי אחר הצהריים. הגביר הלך לטבול לכבוד שבת, לבש בגדי שבת והלך לבית הכנסת.

בלכתו ברחוב נתקל בעגלה גדולה ששקעה בבוץ, ומכיוון שעליו לקיים "עזוב תעזוב",

ניגש לעזור. והיות שלא היתה לו שייכות לעבודה כזו, התלכלך כולו, ניזק ונפצע, וכך הגיע לבית הכנסת מדמם ומלוכלך.

ואילו בעל העגלה הלך אחרי המרחץ לבית הכנסת, הגיע לשם בשעה מוקדמת ואמר

בינתיים תהילים. בפגשו בהרבה אורחים עניים שהגיעו ממרחקים, הזמין אותם אליו

לשבת, עד שהגיעו למספר של עשרה. אחרי קבלת שבת כשרצה הגבאי לחלק את

האורחים בין הבעלי-בתים שבעיר, אמרו כל האורחים שיש להם כבר היכן לאכול.

אחרי התפילה חוזר הגביר לאכסנייתו פצוע, ואילו בעל העגלה מוביל איתו עשרה

אורחים לאכול סעודת שבת. הגביר קיים מצות "עזוב תעזוב", ובעל העגלה - מצות

הכנסת אורחים.

לאחר מאה ועשרים, כשדינם בא לפני בית דין של מעלה, פסקו שעל בעל העגלה לרדת

למטה לקיים מצות "עזוב תעזוב", ועל הגביר לרדת ולקיים מצות הכנסת אורחים.

לכל אחד ישנה השליחות שלו, אלא שיש לדעת מהי השליחות, שלא להחליף

בשליחותו של השני (ספר השיחות ה'תש"ד).

מה מסתתר פה בסיפור? שני אנשים טובים שמאוד רצו לעזור ולקיים מצווה שנפלה בחלקם. העגלון זכה לקיים מצוות הכנסת אורחים והגביר מצוות עזוב תעזוב עמו. בסוף הם נקראים 'נשמות טועות'.

בשביל לכוון ליעד נכון צריכים כמה דברים. רצון והתלהבות זה טוב להתחלה אבל זה לא מספיק. הנגיד רצה מאוד לעזור והסכים להתלכלך ואפילו להיפצע, אבל זה לא היה מספיק בשביל לסייע לאנשי העגלה. וכן העגלון הפשוט, לקח הביתה אנשים מעבר ליכולת שלו ויתכן והם יצאו משם רעבים. חבל שלא הביא אותם לנגיד, שאצלו השולחן ערוך מכל טוב, וחבל שהנגיד לא קרא לעגלון שיודע לחלץ עגלות.

אנחנו צריכים משפיע שמכיר אותנו ויכול לכוון, לדרבן ולעודד ליעד הנכון.

דבר שני זה לעשות הכל בשלבים. העולם נברא בשישה שלבים (ימים), ממצרים יצאנו בעשרה שלבים (מכות) ואת התורה קיבלנו אחרי עבודה של שבעה שלבים, או בעצם ארבעים ותשעה. כל שלב מהווה הישג והצלחה. ועדיף להסתכל על יעדים קטנים והצלחות גדולות, מאשר על יעדים ענקיים והמון כישלונות.

תנו ללב להישבר
// אהרוני ברנשטיין

מה היעדים לארוחת צהריים? מה היעדים לאהבה? מה היעדים לאמונה? מה היעדים לניגון? יעדים זו מילה יפה של עסקים. אבל רוחניות יותר דומה לחיים מאשר לעסקים. האם למשפחה שלך יש יעדים ובלי זה היא לא מצדיקה את קיומה? מה, המשפחה שלך היא מחלקה בחברת הייטק??
כשאתה רעב אתה לא צריך לסמן 'יעד' ושמו ארוחת צהריים. ואם אתה לא מצליח להיות רעב, אתה צריך ללכת לרופא שיתקן לך את הגוף שחדל לעבוד בטבעיות. טבלת תזונה לסובלים מהפרעות אכילה הן לא רפואה אלא פתרון חיצוני וזמני שבא להציל מהידרדרות למצב גרוע יותר.
ההחלטות הכי טובות שקיבלתי בחיי בעבודת ה', היו דברים שהבשילו בי עד שהגיע זמנם לבקוע ולהתממש. אחרי שהמנוע הפנימי היה חם, הפרקטיקה זרמה. לעומת זאת, כמות הטבלאות, ההספקים וההחלטות הטובות שהתאדו לשום מקום מעידה על כך שפרקטיקה, קאוצ'ינגית ומדוייקת ככל שיהיה, לא יכולה להחליף את הכוחות העמוקים של הנפש.
כל מי שמגיע להתוועדות כשיש לו יעד מסומן לכיבוש, כל מי שפתח את סידור התפילה כשהוא 'יודע איך זה יעבוד', חשוד בעודף חשיבה מערבית. ובפראפראזה לעקיצה החסידית על המלאכותיות של דברים "היוצאים מן הלב" כשהם מוכנים מראש וכתובים בראשי פרקים בכיסו של הנואם: "והנה (גם אם) אמת נכון הדבר - נעשתה התועבה הזאת בישראל" - גם אם נכון שבמישור פרקטי יעדים כמותיים יכולים לתת בוחן מציאות ולאפס אותנו, תהיה זו תועבה לקרקע את עבודת ה' לגרפים של הישגיות. איך היה נראה שיר השירים אם היו מייבשים אותו לסימון יעדים נכונים והפחתת תסכולים?
עזבו אתכם מיעדים, ועוד יותר מ'יעדים נכונים'. נר ה' נשמת אדם. כמו להבה מתנועעת. אין גרף שמסוגל למדוד אותה, ואין גרף שיכול להצית אותה.
האם הנר שלך דולק? מה הרצון שלך? מה מפליא אותך? מהי תשוקת הנשמה? למה אתה מתגעגע? צמאה לך נפשי.

אהבת את המאמר? שתפו

עוד מאמרים שיכולים לעניין אותך
אורי צוקר

חיים שלי!

לא לא לא! אל תזרקו אותו לפח! זה לא סתם סמרטוט! זה ילד! * בדרך כלל

למאמר המלא »

מצאתם טעות בכתבה?

נשמח שתדווחו לנו וככה נוכל לתקן...

דילוג לתוכן