על פתח בניין ישיבת חכמי לובלין בפולין מתנוסס הפסוק: "לכו בנים שמעו לי יראת ה' אלמדכם" (תהילים לד). שאלו את ראש הישיבה, הרב שפירא זצ"ל, למה דווקא פסוק זה נבחר להופיע ככותרת מעל בית המדרש. השיב הרב: "נאמר 'לכו בנים' ולא נאמר 'בואו'. מובן כי בין כותלי בית המדרש כולכם בנים השומעים לדבר ה', אלא שאנו מתפללים ומבקשים כי גם בשעה שתלכו מבית המדרש, ההשפעה של לימוד התורה תהיה מופנמת דיה וניכרת בכל דרכיכם. גם כשתלכו תהיו בנים שומעים, לומדים ומקיימים מתוך יראת ה'".
במהלך שנת הלימודים אנו מחנכים את תלמידינו בעבודה קשה ומסורה, באהבה גדולה, במעקב אישי, בליווי, בשיחות משותפות, בדו־שיח אמיתי מתוך אמון מלא בתלמיד, ובפתיחת הלבבות. החינוך והאמון מסייעים לתלמיד לגלות את עצמו ולהביא את כוחותיו לידי ביטוי.
החופש בהיבט זה יכול לשמש כמבחן. האומנם ההשקעה הרבה עמדה במבחן? האם העובדה שתלמיד הגיע בזמן לתפילה בבית הספר, יכולה להעיד על כך שגם בזמן החופשה נפגוש אותו שלוש פעמים ביום בתפילה במניין?
זמן החופשה משול ל"נייר לקמוס" של העשייה החינוכית הרבה בה עסקנו בזמן הלימודים. ההשקעה הלימודית והרגשית, שאותה ניסינו לקיים עם תלמידינו, מגיעה לידי מבחן דווקא כשהתלמיד הוא בבחינת "הולך" מבית המדרש.
אולם, ניתן לבחון את תקופת החופשה גם במבט אחר: תקופת החופשה מציבה אתגר גבוה יותר, בבחינת "כל זמן מאיר בתכונתו" (הרב קוק באיגרת לרב חרל"פ, אלול תרע"א), והיא מזמנת ערכים מיוחדים והארה מיוחדת. בתום שנת הלימודים השאלה החשובה איננה יכולתו של הנער להתמודד עם עולם הפיתויים, הסתמיות והבטלה, אלא יותר מכך. זמן החופשה נותן הזדמנות לפיתוח אישיות עצמאית של התלמיד ולחיזוק וגילוי הבחירה האישית שלו.
ב"חופש הגדול" הכל שונה. אין מסגרת, ואם היא קיימת היא נקבעת על ידי התלמיד עצמו, שהרי הוא חופשי ומשוחרר לסדר יום שהוא קובע וללוח זמנים שהוא מחליט עליו.
כתוצאה מכך הקשר עם עולם המצוות הוא רצוני, פנימי, ונעשה על פי תחושתו האישית של התלמיד. ההנעה לקיום מצוות הנה אישית, ומתוך כך ההרגשה יותר משוחררת, ההזדהות הפנימית גדולה יותר, וקיימת האפשרות להגיע גבוה יותר או עמוק יותר.
מתברר שאנו זקוקים להנעה הדו־כיוונית הזו. אי אפשר בלי עבודת ה' מיראה בכל השנה, ואסור שתחסר התחושה הפנימית, הטבעית והרצונית הנובעת מלבנו לעבוד את ה' מאהבה, בשמחה ובטוב לבב, כפי שמתאפשר לנו בתקופת החופשה.