בס"ד

קרוב אליך ברשת

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב telegram
שיתוף ב email
שיתוף ב print
"רוב הסיכויים שיש א־לוהים, ילדה", היה אבא, הרב אלי רוטשילד זצ"ל, אומר לי כשבאתי אליו שבורת לב, עייפה או אכולת דאגה בנוגע לאחד הילדים. לא הייתי צריכה שיבהיר לי את המשפט התמוה הזה. אבא לא רצה לומר לי "קבלי את המציאות כשם שהיא". בעיניו, תהיה זו הגדרה מעליבה למושג אמונה. אבא יאמר לי: עכשיו, בהסתר הפנים הזה, אני רוצה שתבחרי. אני מרשה לך להביא במנעד הבחירה שלך את האפשרויות כולן: ה', חלילה, אינו רואה בצערי/ ה' רואה בצערי וחושב שמגיע לי הצער הזה ובשנאת ה' אותי, חלילה, הוא לא מאיר פניו אליי/ ה' קיים ונוכח, וממש כמו אבא, מבקש שאבחר. דווקא במצב שאותו לא בחרתי, ירשה לי אבא לבחור אמונה. האמונה אצל אבא זצ"ל, לא היתה אקסיומה נתונה. היא היתה הכרעה יומיומית שהשיבה לי את חירותי ברגעים לא פשוטים שהוכתבו לי מלמעלה. נדמה לי שחייבים לתבוע את עלבונה של האמונה. היא מגוייסת בצו שמונה לרגעים היותר רעים בחיים, היא הצ'קלקה שנזכרים להדליק במקרי חירום, היא תהיה "אֱמוּנתְָךָ בַּלֵּילוֹת", היא תישמע כנזיפה באנשים שחשים נזופים ממילא: "איפה האמונה שלך?!" לא כך היתה האמונה רוצה שנביע בה אמון. האמונה כשם שירשתי אותה מבית אבא היא מרחב של שמחה, היא בחירה עצמאית שלי כשיש לי ברירה לבחור אחרת, היא תיתן בי את אמונה כשאהיה חלשה מעט מפני ששמרתי לה, מרצוני, אמונים. כשעברתי בבתי אבלי-מירון, ראיתי נשים, אימהות ואחיות, מדברות מילים מפעימות של אמונה. לא, זה לא היה נייר עמדה, לא היו אלה מנטרות שחייבים לדקלם בנסיבות כאלה. היתה זו האמונה שהתייצבה לצידן בכל כוחה ברגעים הנוראים האלה מפני שהן, בחרו בה בימי האור, כשהיה להן כוח. הן ילדו באמונה, הן גידלו ילדים באמונה, הן הכינו שבתות וחגים באמונה, הן צחקו צחוק מתגלגל באמונה, אז היא, האמונה, לא נתנה להן להתגלגל מהר מירון ולהתפרק. הן היו איתה בשמחתן, היא תהיה איתן בעצבונן.
אמונה משמעה אמון, דומה הדבר ליחסי אמון מוחלטים והרגשה חזקה של מסירות השוררים בין אוהבים או בני משפחה. ספרי הפנימיות מבארים שרגש זה של אמונה מפעפע בכל אשר רוח בו, כל אחד במעמקי נפשו מרגיש את היותו חלק ממשהו הרבה יותר גדול ומשמעותי, וזה מצד היותו באמת חלק א-לוה ממעל, ולכן עבודת האדם איננה ליצור את האמונה כי אם לגלותה. בדומה לכך מבואר בספרי מחשבה שמה שרואים בבירור את נטיית האדם לתת אמון בסביבתו ובמורשתו שללא אמון בסיסי זה הוא לא ישרוד, זה מושרש באדם מאותו מקום פנימי שהוא חש את עצמו חלק ממשהו גדול ולא נפרד ועומד לעצמו. גם ה'חזון איש' בפתח ספרו 'אמונה וביטחון' מגדיר את האמונה כנטייה נפשית, אלו דבריו: "מידת האמונה היא נטיה דקה מעדינות הנפש. אם האדם הוא בעל נפש ושעתו שעת השקט חפשי מרעבון תאוני… הוא נרגש ונדהם, כי העולם נדמה לפניו כחידה סתומה, כמוסה ונפלאה…" אמונה אינה תחליף לידיעה הכרה והעמקה ככל אשר יד האדם מגעת, אמונה היא מצב פנימי כאמור, לכך נאמר שהאמונה היא למעלה מטעם ודעת – רגש ושכל, שכן היא חלק מהוויית עצם האדם. ולכן אלה שמפחיתים מעוצמת האמונה בתואנה שאין היא מוכחת, לא עמדו על עומקה, אדרבה היא אמת פנימית שאינה יכולה להיבחן על פי מדדי ההיגיון השכלי. אך תהליך גילוי האמונה תלוי גם בהרחבת אופקי ידיעת האדם והעמקתו בסוגיות אלה. לכך מצאנו את האמונה מתוארת אצל עם ישראל דווקא לאחר שזכו להשגה, כאשר זכו לראות את היד הגדולה בקריעת ים סוף נאמר "וַיַּאֲמִינוּ בה' וּבְמשֶׁה עבְַדּוֹ", על האדם להתבונן ולהעמיק ככל יכולתו עד שהאמונה תתגלה בפניו. את זה אנו לומדים ממסעו של המאמין הגדול אברהם אבינו. חז"ל מתארים את חיפושו הארוך )יש אומרים קרוב לארבעים שנה( שבו אברהם בעיקר הולך ושולל את האלוהות מכל גרמי השמים וכל מיני כוחות אחרים, עד שהשגת האמת מופיעה באופן של גילוי מלמעלה "עד שהציץ עליו בעל הבירה ואמר לו אני בעל הבירה". כאשר האדם ישלול וירפה את אחיזותיו מכל המציאות המדומה שסביבו ויבין שאין בהן ממש, האמונה שבו תתגלה במלוא תפארתה. כל עוד האדם תפוס בישות מדומה וכביכול מאמין בכך, הרי הוא מצוי בתוך קונכייה שהוא יצר, ואינו כשיר לעסוק בחיפוש משהו שמצוי הרבה מעבר למציאותו, ולכן מקודם עליו לראות את אפסותם של כוחות הבריאה, ורק לאחר מכן יוכל למצוא את מי שבכל זאת קיים לעד.
הייתם מלווים כסף לאדם ש'מאמין' שיחזיר לכם את ההלוואה במועד המסוכם? כנראה שלא, שכן הרגילו אותנו לחשוב שאמונה משמעותה היפותזה, 'אולי'. איזה עיוות נורא, לפי ההיגיון הזה, היהדות המבוססת על 'שלושה עשר עיקרי אמונה', מושתתת למעשה על שלוש עשרה אופציות שייתכן שהן גם נכונות… "אולי התורה לא תהא מוחלפת" "ייתכן ותחיית המתים תתרחש" ומי יודע "ישנה אפשרות שמשה רבינו נביא אמת". נראה לכם?! הגיע הזמן לעקור את השגיאה הגסה ביותר במילון היהודי. אמונה היא הכרה אבסולוטית שאין עליה עוררין. כמה היא מוחלטת? עד כדי כך שהלוגיקה האנושית יכולה רק לגרוע מערכה. תורת החסידות ממחישה זאת בצורה נפלאה: התחושה שלי שאני קיים, היא אמונה. האם אני זקוק להוכחה שתתמוך בהכרה הזו? מי שזקוק ללוגיקה כדי לחזק את הכרת קיומו, מצבו הנפשי רעוע מאוד, שכן הכרת קיומי מקורה בעצם הנפש שלי, והנפש אינה זקוקה לעזרת הכוח הנחות בהרבה – התבונה. במילים פשוטות יותר, החסידות מחדשת כי אמונה הינה תכונה נפשית, ולא משהו נרכש. יהודי הוא בעל נשמה, שהיא 'חלק אלו-ה ממעל ממש', ומכאן האמונה הטמונה בו. בדיוק כמו הנפש המחדירה בנו את עצם קיומנו. מי שאין בו את אותה נשמה, אין בו את אותה אמונה. זה מסביר מדוע המשפט "אני מאמין שיש אלוקים" הוא שגוי. אין שום צורך לגייס את האמונה כדי לדעת שאלוקים ישנו, בשביל זה מספיק להשתמש רק בהיגיון. גם בלי נשמה קל להבין שאם יש עולם, בהכרח שמישהו ברא אותו. לכן המשפט הנכון הוא "אני יודע שיש אלוקים". לא חידוש דרמטי. צריך לומר "אני מאמין באלוקים", או אז המשמעות היא מרחיקת לכת: זה אומר שאני חדור בהכרה המוחלטת שבורא העולם הוא המציאות היחידה! בדיוק כפי שהיה לפני שנברא העולם. וכל הוכחה אחרת, כולל העולם הגדול )עולם מלשון העלם( המציג לי אלף הוכחות אחרות, לא ישנו זאת. מכאן גוזר בעל התניא את הקביעה כי "יהודי לא יכול ולא רוצה להיות נפרד מהקב"ה", אפילו כשהוא עצמו מתכחש לכך. כי אפשר להיות חסר מודעות בעליל, אך בשום אופן אי אפשר לשנות את המציאות: יהודי הוא מאמין.

אהבת את המאמר? שתפו

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב telegram
שיתוף ב email
שיתוף ב print
עוד מאמרים שיכולים לעניין אותך

מצאתם טעות בכתבה?

נשמח שתדווחו לנו וככה נוכל לתקן...

דילוג לתוכן