אמונה משמעה אמון, דומה הדבר ליחסי אמון מוחלטים והרגשה חזקה של מסירות השוררים בין אוהבים או בני משפחה. ספרי הפנימיות מבארים שרגש זה של אמונה מפעפע בכל אשר רוח בו, כל אחד במעמקי נפשו מרגיש את היותו חלק ממשהו הרבה יותר גדול ומשמעותי, וזה מצד היותו באמת חלק א-לוה ממעל, ולכן עבודת האדם איננה ליצור את האמונה כי אם לגלותה. בדומה לכך מבואר בספרי מחשבה שמה שרואים בבירור את נטיית האדם לתת אמון בסביבתו ובמורשתו שללא אמון בסיסי זה הוא לא ישרוד, זה מושרש באדם מאותו מקום פנימי שהוא חש את עצמו חלק ממשהו גדול ולא נפרד ועומד לעצמו. גם ה'חזון איש' בפתח ספרו 'אמונה וביטחון' מגדיר את האמונה כנטייה נפשית, אלו דבריו: "מידת האמונה היא נטיה דקה מעדינות הנפש. אם האדם הוא בעל נפש ושעתו שעת השקט חפשי מרעבון תאוני... הוא נרגש ונדהם, כי העולם נדמה לפניו כחידה סתומה, כמוסה ונפלאה..." אמונה אינה תחליף לידיעה הכרה והעמקה ככל אשר יד האדם מגעת, אמונה היא מצב פנימי כאמור, לכך נאמר שהאמונה היא למעלה מטעם ודעת – רגש ושכל, שכן היא חלק מהוויית עצם האדם. ולכן אלה שמפחיתים מעוצמת האמונה בתואנה שאין היא מוכחת, לא עמדו על עומקה, אדרבה היא אמת פנימית שאינה יכולה להיבחן על פי מדדי ההיגיון השכלי. אך תהליך גילוי האמונה תלוי גם בהרחבת אופקי ידיעת האדם והעמקתו בסוגיות אלה. לכך מצאנו את האמונה מתוארת אצל עם ישראל דווקא לאחר שזכו להשגה, כאשר זכו לראות את היד הגדולה בקריעת ים סוף נאמר "וַיַּאֲמִינוּ בה' וּבְמשֶׁה עבְַדּוֹ", על האדם להתבונן ולהעמיק ככל יכולתו עד שהאמונה תתגלה בפניו. את זה אנו לומדים ממסעו של המאמין הגדול אברהם אבינו. חז"ל מתארים את חיפושו הארוך )יש אומרים קרוב לארבעים שנה( שבו אברהם בעיקר הולך ושולל את האלוהות מכל גרמי השמים וכל מיני כוחות אחרים, עד שהשגת האמת מופיעה באופן של גילוי מלמעלה "עד שהציץ עליו בעל הבירה ואמר לו אני בעל הבירה". כאשר האדם ישלול וירפה את אחיזותיו מכל המציאות המדומה שסביבו ויבין שאין בהן ממש, האמונה שבו תתגלה במלוא תפארתה. כל עוד האדם תפוס בישות מדומה וכביכול מאמין בכך, הרי הוא מצוי בתוך קונכייה שהוא יצר, ואינו כשיר לעסוק בחיפוש משהו שמצוי הרבה מעבר למציאותו, ולכן מקודם עליו לראות את אפסותם של כוחות הבריאה, ורק לאחר מכן יוכל למצוא את מי שבכל זאת קיים לעד.