מעשה בבנו של אחד מחסידי האדמו"ר הזקן, שירד מדרך הישר ופרק מעליו עול תורה ומצוות. האב הכאוב שפך את לבו בפני רבו והרבי ביקש לקרוא את הבן לשיחת "יחידות".
הבן - שכבר חש עצמו רחוק ומנותק - החליט להחציף פנים. הוא הופיע ברחובות ליאזנא כשהוא רכוב על סוס אביר, דבר שהיה באותם ימים סמל לקדמה ולמודרנה. באותה שעה עמד הרבי בחלון ביתו וראה את הצעיר רוכב על הסוס. הרבי פה אליו ושאל אותו מה מחירו של הסוס, והוא נקב בסכום גבוה. הרבי ביקש להבין מהי מעלתו של הסוס היקר, והלה השיב: "הסוס המהיר גומע דרך ארוכה בזמן קצר".
"אינני מבין", שאל הרבי, "מה היתרון בכך שהסוס גומע דרך ארוכה בזמן קצר, והרי אם הרוכב טועה בדרך אזי הסוס חודר ברגע אחד אל עומק היער?" "נכון", השיב הצעיר, "אך כשאתה תופס שטעית, אתה חוזר ברגע אחד את כל הדרך". – "איי, כשאתה תופס שטעית", חזר הרבי, "הנך חוזר ברגע אחד את כל הדרך".
תפיסת המחשבה לפיה מעשה התשובה הוא תהליך ארוך וממושך, נובעת מגישה ידועה ביחס לתשובה. רבים סבורים כי מצוות התשובה היא קבלת ייסורים ומכאוב על תקופת החטא, עד שהגוף יקיא מתוכו כל גרם של הנאה ותענוג מהתאווה. ואכן תהליך כזה הוא ממושך. אולם האדמו"ר הזקן מציג ב'אגרת התשובה' גישה שונה לחלוטין (על פי הרמב"ם הלכות תשובה ב, ב): עיקרה של התשובה היא "העמדה עצמית מחודשת". מצוות התשובה מן התורה אינה התעסקות עם העבר הבעייתי, אלא לקבל החלטה נחושה "מי אני". אני יהודי שמקבל על עצמו עול תורה ומצוות.
הקביעה "מי אני" היא עניין של רגע אחד. כל השינוי הגדול שיבוא בעקבותיה הוא תוצאה מההחלטה הנחושה. הדבר דומה לאדם שעובר למדינה חדשה ומקבל על עצמו את אזרחות המדינה. ברגע אחד הוא הופך להיות נתין של המדינה ומחויב לחוקיה.
בדומה לכך מסופר על חסיד סוחר שהיה מסתובב לרגל מסחרו בשווקים הגדולים. פעם שאלו אותו כיצד הוא שומר על חיי קדושה כשהוא סוחר עם הפריצים ונשות האצולה? הוא השיב כי בכל פעם שעולה בו הרהור עבירה, הוא אומר לעצמו: "אני חסיד ולא מתאים לי לנהוג כך". הסטנדרטים שלי צריכים להיות אחרים. וזהו בעצם מעשה התשובה: החלטה נחושה "מה מתאים לי ומה לא מתאים", וכל יתר הדברים הטובים הם רק תוצאה טבעית מכך.