מספרים על יהודי אחד שנסע לנופש הרחק מביתו. הוא פגש שם יהודי זקן, סוחר יערות עשיר שרצה לפרוש מעסקיו. הסוחר הציע לו למכור את כל היערות שלו כמעט בחינם, תמורת חמישים אלף רובל. כל הונו של היהודי היה חמישים אלף רובל, אך הוא ידע שזוהי עסקת חייו. בבת אחת הוא הולך להפוך את עשרות האלפים למיליונים.
כאשר הגיע לביתו מצא את אשתו ובנו בוכים. אשתו סיפרה לו שבנם שיחק בבית עם אלבום התמונות. בין התמונות היו מוחבאים שטרות הכסף ועליהם תמונתו של המלך. בטעות השליך הילד את השטרות לאש... הילד בכה על תמונותיו היפות של המלך שנשרפו והאמא בכתה על חמישים אלף הרובל. כששמע זאת האבא פרץ גם הוא בבכי, הוא בכה על העושר הרב ועל החלומות הגדולים.
המקדש נחרב וכולנו בוכים. אפשר לבכות על ההוד וההדר, על הבית היפה עליו נאמר שמי שלא ראה בניין הורדוס לא ראה בניין יפה מימיו. אפשר לבכות על ביטול המלוכה, הסנהדרין, הכהונה והמצוות התלויות בארץ. אפשר לבכות על צער הגלות. ומי שקשור לפנימיות התורה בוכה על גלות וצער השכינה, כי כשהבית נחרב ה' בעצמו נמצא בגלות.
אך לא די באבל. אפשר להתאבל על החורבן כמו הומלס שרק רוצה להיגאל מהרחוב, במצב כזה אדם מרוכז במה שאין לו ולא במה שעתיד להיות. ואפשר לתרגם את האבל לתשוקה, כמו אדם שחולם על ארמון ופניו אל העתיד.
חז"ל אומרים ש"בא אריה (נבוכדנצאר) במזל אריה (חודש אב) והחריב אריאל (בית המקדש), על מנת שיבוא אריה (הקדוש ברוך הוא) במזל אריה ויבנה אריאל". זאת אומרת שכל הסיבה לחורבן היא כדי לבנות את בית המקדש השלישי. בהתאם לכך אמר הרבי מלובביץ' שיש ללמוד בימי בין המיצרים את הלכות בית הבחירה, וזאת בשביל לנתב את הנפש מכאב העבר אל כיסופי העתיד.