הסיפור שלנו מתחיל לפני כמעט ארבע שנים, בהיריון הראשון שלנו. כשהגענו לחודש החמישי ביצענו סקירת מערכות, ובה התבשרנו על מומים מרובים בתינוק ועל ריבוי מוחלט של מי שפיר, מה שככל הנראה מעיד על לידתו של תינוק עם תסמונת דאון או לחלופין על תסמונת שנקראת טריזומיה 18, שבה התינוק עשוי למות בלידתו או מספר ימים לאחר מכן.
בשורה כזו, וכל שכן בהיריון ראשון לזוג שנשוי רק מספר חודשים, איננה פשוטה בכלל. נדהמנו.
הרופא שביצע את הבדיקה רשם לנו הפנייה לבית החולים לבדיקה נוספת באופן מיידי על מנת שנוכל לבצע הפלה כמה שיותר מהר. הזדעזענו מהקלות שבה הועלתה ההצעה להפיל עובר.
בסיום הבדיקה התחלתי לבכות ויניב לחש לי באוזן: "אל תבכי, תהיי חזקה. אנחנו מאמינים בקדוש ברוך הוא ורק הוא קובע, אל תשכחי".
כדי להבין את גודל התדהמה, באותו ערב יניב חגג יומולדת ותוכננה לו מסיבת הפתעה גדולה עם הרבה אנשים, עד כדי כך לא תיארנו לעצמנו שזאת תהיה התוצאה של הבדיקה.
למחרת בבוקר יניב נסע להתייעץ עם הרב קנייבסקי, שאמר לנו "תתפללו". זו הייתה עוד מכה עבורנו, כי אם הרב אומר לנו להתפלל, כנראה שמצבנו באמת לא טוב.
נסענו משם לכותל והתחלנו במסכת התפילות... אני זוכרת שישבתי ובכיתי כמו ילדה, אמרתי לה': רק אתה המחליט פה בעולם, לא הרופאים ולא אף אחד אחר, אתה יכול להחליט – חיים או מוות, חולי או בריאות. ופשוט התחננתי לעזרה.
יומיים אחרי כן הייתה ההילולא של רבי שמעון בר יוחאי. נסענו למירון והמשכנו להתפלל, כשיצאנו משם אמרתי ליניב שאני מרגישה שהכל יהיה בסדר, אני לא יודעת להסביר את זה במילים אבל אני מרגישה שה' ירחם עלינו ויעזור לנו.

החלטנו שמה שלא יהיה, אנחנו לא מרימים ידיים ובשום פנים ואופן לא עושים הפלה. זה לא תפקידנו להחליט מי ימות ומי יחיה, החלטנו שנתפלל עד הרגע האחרון לרפואתו ואם בכל זאת יבחר בנו הקדוש ברוך הוא לגדל ילד עם מוגבלות נקבל זאת באהבה. כי אין רע מאת ה', הכל אצלו מדויק כמו שרק הוא יודע והוא גם ייתן את הכוחות להתמודד כי זו כנראה השליחות שלנו.
במקביל יניב נסע להרבה צדיקים בארץ לבקש ברכות ולשאול לעצתם,אמרו פה אחד, תביאו את הילד, לא תהיה לו תסמונת, הכל יהיה בסדר.
אחרי חודש של תפילות רבות הגענו לסקירה חוזרת בבית החולים, מלאים תקווה שהתפילות נשאו פרי ונתבשר כעת בבשורות טובות.
אך לא כך היו פני הדברים. לא רק שהבשורות המרות לא נעלמו, הן רק גברו. עכשיו הרופאים ראו עוד מומים, שרק חיזקו את ההערכה של הרופאים שמדובר באחת התסמונות הללו.
ארבעה רופאים מומחים בדקו אותי, וביניהם הפרופסור, מנהל המחלקה לאולטרה־סאונד. הם הגיעו למסקנה חד משמעית, שחייבים להפיל וכמה שיותר מהר.
יניב ואני כבר היינו מנוסים מהבדיקה הקודמת, חייכנו אחד לשני בהבנה שהם לא המחליטים, רק ה' קובע מה יהיה בסוף.
אחרי הבדיקה יניב אמר לי: "לא רציתי להגיד לך לפני הבדיקה, אבל התחושה שלי היא שהניסיון הזה לא ייגמר בהיריון אלא רק בלידה".
זאת לא הייתה בשורה משמחת עבורי שכן הלחץ מצד הרופאים היה גדול ומטלטל.
במקביל, הרופאים גם ראו שיש לי צירים מוקדמים והחליטו לאשפז אותי...
נשלחתי שוב לאותה הבדיקה. אנחנו לא מבינים, רק הרגע חזרנו ממנה וגם טכנאית האולטרה־סאונד הייתה בהלם מהעניין, אבל עשתה את מה שנדרש. בסוף הבדיקה היא אמרה: "אל תאמינו לכל מה שאומרים לכם, רק ה' מנהל את העסק". ואז הבנו שנשלחנו לבדיקה הנוספת רק כדי לפגוש שליחה של ה' שתחזק אותנו שאנחנו בדרך הנכונה, זה היה מאוד מרגש.
לאורך האשפוז, מדי יום עברתי בדיקות אולטרה־סאונד. כל יום נשלחו אלי רופאים שניסו לשכנע אותי להפיל, מכיוון שהסבירות למחלות הללו היא כמעט וודאית ואנחנו עשויים להגיע למצב של פגיעה ברחם ואולי אפילו לסכן את יכולתנו ללדת ילדים בעתיד.
באחד הימים אף נשלחה אליי רופאה בכירה מהפגייה לשכנע אותי שאני עומדת לעשות את טעות חיי, וכדאי מאוד שאפיל את העובר ואחסוך לעצמי את הסבל.
במקביל יניב המשיך לדבר ולהיפגש עם צדיקים. כולם, בלי יוצא מן הכלל (והיו לא מעט), אמרו לנו לא להפיל ושהכל יהיה בסדר.
וכך עברנו את המשך ההיריון, מצד אחד הרופאים אומרים לנו מדי יום שיש הרבה בעיות ולוחצים עלינו לבצע הפלה, ומנגד הצדיקים ממשיכים לברך ולהגיד שהכל יהיה בסדר. ניסיון לא פשוט באמונה.
לא רק עבורנו אלא גם עבור המשפחות, אנחנו בעלי תשובה וההורים חשבו שהשתגענו, איך אנחנו רואים ממצאים רפואיים מול העיניים שמצביעים בבירור על מחלות ואנחנו מקשיבים לרבנים?!
ובאמת זה היה חזק מאיתנו, התחושה העמוקה והברורה שהקדוש ברוך הוא איתנו, בכל רגע ורגע.
אומרים שכשהקדוש ברוך הוא נותן ניסיון הוא גם נותן כוחות וכך הרגשנו, קיבלנו כוחות עצומים שאין הסבר אחר מאיפה הם הגיעו.
המשכנו לפגוש כל מיני שליחים אקראיים שהיה ברור שהם שליחיו של ה' יתברך, שחיזקו לנו את הידיעה שרק הקדוש ברוך הוא מנהל פה את העסק ורק הוא קובע.
מספר ימים לאחר האשפוז יניב נסע שוב לרב קנייבסקי.
בדרך לשם אחי אמר לו, שחשוב מאוד שהרב יגיד בפיו שהילד יהיה בריא, שכן הרב בבחינת "צדיק גוזר והקדוש ברוך הוא מקיים".
כשהגיעו וסיפרו לרב את הסיפור, הרב ענה: "ברכה והצלחה".
הם המשיכו ללחוץ על הרב: "מה לענות ליולדת? היא לחוצה..."
הרב ענה: "הילד יהיה בריא ושלם".
המילים הללו חיזקו אותנו מאוד.
לאורך כל הדרך אי הוודאות היה גדול, לא באמת ידענו מה יהיו תוצאות ההיריון...
בשבוע 35 (אחרי עשרה שבועות עם צירים מוקדמים ובטן ענקית־ענקית) הגעתי למיון לאחר ירידת מים. בבדיקה האחרונה לפני הלידה הסביר הרופא לסטז'רית שלידו: "את רואה, יש לעובר שלה ראש עגול, יש לה ילד עם תסמונת דאון".
אחרי כמה שעות ילדתי.
רופאת הילודים שנכחה בחדר הלידה שאלה את יניב: "על סמך מה אמרו לכם שיש לכם ילד עם תסמונת דאון? כי אני לא רואה כלום"...
נולד לנו ילד רגיל ומתוק, פג במשקל 1,700. היינו מאושפזים איתו חמישה שבועות במרכז הרפואי.
בגיל יומיים הוא עבר ניתוח לתיקון חסימה במעי שגרמה לריבוי מי השפיר. בגיל חודש הוא עבר שני ניתוחים בלב, והוא עתיד לעבור ניתוח נוסף בהמשך לתיקון המום הלבבי שלו.
במהלך ההיריון הקפדנו להתפלל ולקרוא שמות של צדיקים ופרקי תהלים. לאחר הלידה רציתי לקרוא תהלים להודות לה' על הנס, וכשפתחתי את התהלים של אותו היום, כ"ד בחודש, התגלו לנגד עיני כל פרקי ההלל. הרגשתי שזה עוד מסר מה', עכשיו נשאר רק להודות. קראתי אותם ולא הפסקתי לבכות מהתרגשות.
הימים הללו היו עם תחושה גדולה שה' איתנו, בכל רגע ורגע.
ראינו את זה בכל השלבים בהיריון ובאשפוז הממושך.
במהלך כל התקופה, מעבר לכוח האמוני הרגשנו שקיבלנו הרבה כוחות לפעול במציאות, וה' זיכה אותנו להשפיע ולו במעט בסביבתנו: בראש השנה יניב זכה לתקוע בשופר לעשרות אנשים, זכינו לעשות הפרשת חלה בחדר האוכל של היולדות, זכינו לכמה שיעורי תורה, קריאת תהלים משותפת והרבה שיחות אמוניות עם אנשים שחוו דברים דומים אלינו, והרגשנו שה' איתנו בכל מעשה שעשינו.
כל תקופת ההיריון שלנו הייתה במקביל למבצע "צוק איתן" ובה היינו עדים להרבה מאוד אירועים משמעותיים ברמה הלאומית, שהתרחשו ממש במקביל לאירועים הפרטים שלנו. בכל הזמן הזה זכינו לראות בגודלו ועוצמתו של הקדוש ברוך הוא ושל עם ישראל, זכינו לראות את הניסים שהקדוש ברוך הוא עשה איתנו באופן פרטי ועם עם ישראל.
ועל כן שמו של בננו הוא על שם הא־ל שעזר לנו ולעם ישראל – אלעזר ישראל.
כיום אלעזר ישראל בן שלוש, ילד מתוק עם מאור פנים, שנכנס ללב של כל מי שפוגש אותו, ואנחנו מרגישים שזאת זכות גדולה עבורנו שנבחרנו להיות ההורים שלו.
גם היום אנחנו זוכים לראות ניסים גדולים איתו. לאחר ניתוח הלב שלו נאמר לנו שהחלק שהשתילו לו מחזיק בדרך כלל רק עד גיל שמונה חודשים ובמקרה הטוב עד גיל שנה וחודשיים. אנחנו כבר בגיל שלוש וחודשיים והניתוח הבא צפוי להיות בעז"ה לקראת גיל ארבע, שזה בהחלט נס. פעם אמר לי הרופא הקרדיולוג שמטפל בו, שאלעזר ישראל לא מתנהג כמו בסטטיסטיקה אלא מתנהג כמו שהוא רוצה. הצבעתי לו השמימה ואמרתי לו: "הוא מתנהג כמו שהוא (הקדוש ברוך הוא) רוצה".
אני ממש יכולה לומר שבלידה הזו גם נולדה האמונה שלי מחדש, בכוח של תפילה ואמונה תמימה בה' ובצדיקיו.
אין ביכולתן של מילים להעביר את החוויה העצומה שחשנו ואנחנו חשים בכל הנוגע לסיפור שלו.
יש רגעים בחיים ששמעתי סיפורים על כוחה של תפילה ואפילו הרגשתי זאת באופן אישי, אבל לא דמיינתי שבאמצעות תפילה אפשר לשנות גזרות משמיים.
חשוב לנו לומר כי הרופאים ביצעו את תפקידם כראות עיניהם ואנו רואים בהם שליחיו של הקדוש ברוך הוא שהעביר אותנו במסע המשמעותי הזה שגידל אותנו מאוד, אמונית, רוחנית ולא פחות חשוב גם זוגית.
מבין כל השליחים שליוו אותנו בדרך, זכינו בשני שליחים משמעותיים במיוחד שלא ברור לנו איך היינו עוברים את זה בלעדיהם, הרבנים שלנו: הרב אור טאוב והרב יובל בר נתן, מקהילת נהורא ברמת גן, שהיו שם עבורנו רוחנית, נפשית ואמונית ונתנו לנו הרבה הכוונה וכוחות בדרך.
שיהיו דברים אלו לרפואה שלמה ובריאות איתנה לבננו, אלעזר ישראל בן רויטל, בתוך שאר כל חולי ישראל.
נשמח לתגובות במייל [email protected]