בס"ד

סיפורי הארת הנשמה בימים הנוראים
‏כאילו זה היה אתמול
// חיים פלזנר, סמנכ"ל OU ישראל ובעבר שליח הארגון לאוקראינה

חלפו מעל 20 שנה אבל זוכר את זה כאילו זה היה אתמול את הריח המיוחד, הקרירות באוויר שגורמת למחשבות להתכנס, העלים שעל העצים מזהיבים בצבעים עוצמתיים. ‏חרקוב, אוקראינה, לפני החגים, המקום הכי רחוק מארץ ישראל והכי קרוב לערש החסידות. ‏התרגשות מיוחדת של ימים נוראים, המלך בשדה, שמחה מהולה ביראה, געגועים למשפחה ולחברים שבארץ.

‏בכל שנה היו הכנות מרובות, ‏באותה שנה במיוחד הצלחנו לשכנע שוחט שהגיע לאומן, 'לקפוץ' לחרקוב, 12 שעות נסיעה, על מנת לזכות אותנו בשחיטה כשרה. ‏היה קשוח למצוא פרות בין כל עדרי החזירים, ‏אך לאחר שעות של חיפושים, אוקראיני חביב הסכים למכור לנו את 10 הפרות היחידות שהיו ברשותו וכך גם את המכשול הזה צלחנו. ‏בהזדמנות זו זכינו פעם ראשונה בחיים לעשות כפרות על עם תרנגולות שיצאו מייד אחר כך לשחיטה..

‏השיא של התקופה היה בראש השנה עצמו, ‏שכרנו את אחד האולמות הכי גדולים בעיר! ‏600 איש הגיעו לאירועי החג, תפילות, סעודות ושמחת חג. ‏מתוך כל ההמון אני זוכר אותו, ‏את החיוך המבוייש, ההתכנסות, הרצון שלא להתבלט. ‏משהו בהדרת הפנים ובדרך ההתבוננות במחזור שסיפקנו לו משכה אותי וביקשתי ממנו לשוחח אחרי התפילה.

‏יצחק כהן קראו לו... ‏אתה בטוח שאלתי? אין לך שם אוקראיני? רוסי?

‏לא, ענה לי מבויש.

‏זה היה השם של אבא של הסבתא שלי.

‏איזה יופי חשבתי לעצמי, קשה למצוא באוקראינה יהודי עם שם שכזה.

‏ומה אתה יודע על עולם היהדות?

‏הוא חשב לרגע ואמר,

‏סבתא היתה מדליקה נרות פעם בשבוע.. ‏ולפני מותה השביעה אותי שאתחתן רק עם יהודיה!

‏וזהו? לא שמעת על ראש השנה? יום כיפור?

‏לא.. ענה במבוכה, עד שראיתי את הפרסום שלכם..

‏אתה מבין מה אומר שם המשפחה שלך? שאלתי מנסה לחקור על שורשיו וידיעותיו..

‏זה שם משפחה יהודי? ענה, ספק אומר, ספק שואל..

‏חיבקתי אותו בחום והזמנתי אותו גם ליום השני של ראש השנה.

‏לפני שבועיים זכינו לקיים בעיר נהריה 'מעגל נשים', מעגל שיעבור בעזרת ה' לערים נוספות. ‏הנשים שהשתתפו, הן נשים חזקות שהצליחו להגיע לארץ ישראל מאוקראינה עם פרוץ המלחמה ובמהלכה. ‏נשים שהשאירו משפחה (לגברים מגיל 18-60 אסור לצאת מאוקראינה, הם חייבים להשתתף במאמץ המלחמתי), חברים, בית ועבודה. ‏במעגל הנשים סיפרו את סיפורן ונתנו כח אחת לשנייה.

‏בשיחה שנתתי למעגל, ‏דיברתי על החיבור לתורה ולקהילה ששמר על עם ישראל בזמנים הקשים ביותר, ‏הזמנתי אותן להתחבר לתורה ולקהילות וליצור להן בעצמן קהילה. ‏בסוף הערב, ניגשה אליי עולה שאני מעריך שהיא בת 40 ואמרה לי את המשפט הבא, ‏אחרי יותר מ 20 שנה, אתה מדבר בדיוק על אותם דברים!!

‏לא הבנתי בהתחלה על מה היא מדברת..אנחנו מכירים? ‏ואז הגיעה משפט המחץ... ‏גם בחרקוב בראש השנה דיברת על החשיבות של התורה והקהילה. ‏אני זוכרת את כאילו זה היה אתמול.

‏שנה טובה.

בר מצוה ליענקלה
// יהודה טהר - מנהל גרעין תורני נווה דקלים אשדוד

סביב התקופה הזאת של אלול - תשרי המון סיפורים חסידיים מקבלים מקום בלב השומעים אותם ומצליחים לדגדג את החלק אלוקה ממעל שלנו לעבודתו יתברך לאור הימים המסוגלים הללו. אבל כשסיפור כזה נופל בחלקך זה חזק פי כמה.

מזה שנים שאני זוכה להשתתף במניין מיוחד במינו ביום הכיפורים שעבר גלגולים רבים וטובים ואין כאן המקום להאריך. אבל באחת השנים לתפילת שחרית הגיע כמו בכל שנה במשך השלוש שנים האחרונות - יענקלה, יהודי מבוגר רחוק מתורה ומצוות לפי ההגדרות היבשות והתיישב בפינת אותו מועדון תרבות ששימש כבית כנסת לטובת היום הקדוש הזה ונראה כמחכה. סיקרן אותי למי ולמה מחכה יענקלה השנה, אבל התשובה לא איחרה להגיע. כשהגענו לקריאת התורה נעמד יענקלה וביקש אם יוכל שיעשו לו בר מצווה!

לרגע תהו השומעים אם שמעו נכון, ויענקלה חזר שוב על בקשתו כך שלא נותרה ברירה אלא לחכות שיסביר את דבריו וכך היה. יענקלה סיפר שמעולם לא חגג בר מצווה בימי נערותו: "גדלתי בריחוק מתורה ומצוות והיום בגיל 87 לאחר 3 שנים שכל הקשר שלי ליהדות הוא רק תפילת שחרית של יום הכיפורים, רוצה אני לעלות לתורה ולזכות להיות בן מצווה". כמובן שכולם נרתמו לעניין וזאת הייתה הבר- מצווה הכי שמחה ומרגשת שיצא לי להיות בה.

אז נכון שסוכריות לא היו, אבל המתיקות של בקשתו נתנה טעם כל כך קסום אפילו יותר מסוכריות. אז בתפילת שחרית של יום כיפור הקרוב תסתכלו לצדדים כי לכל מנין יש את היענקלה שלו.

"אתה יודע כמה כריתות עברתי היום במזיד?"
// הרב הלל מרצבך, יד בנימין

ביום כיפור שנת תשע"ג, בהסכמת אשתי היקרה, נסיעתי לבסיס צבאי של הנח"ל ליד ערד ללוות את החיילים שנשארו שם ביום כיפור. רוב החיילים השתחררו, אבל בכל זאת נותרו מספר משמעותי של חיילים.

בתחילת יום הכיפורים היה קצת קשה לגייס מניין, לאט לאט הגענו למניין ויותר. המניין היה כלל ישראלי (אשכנזים, מרוקאים, תימנים ואתיופים). אמנם היינו מעט אך הייתה תפילה נהדרת. שרנו, למדנו, והייתה התרוממות רוח. כך היה גם למחרת בתפילות שחרית ומוסף. יצאנו להפסקה ואחרי תפילת מנחה, לפני שעת הנעילה אמרתי לכל החיילים: עכשיו נלך לאסוף את כל החיילים כולם, גם החילונים שכולם יבואו להתפלל אתנו את תפילת הנעילה.

החיילים קצת התביישו אז אמרתי שאני הולך לקרוא לחיילים לבוא להתפלל. עברתי שם עם קיטל וטלית, חיילים הסתכלו אליי במבט שאומר 'בחיים לא ראינו בגדים כאלו'. כל חייל שראיתי, הצעתי לו לבוא אתנו להתפלל את התפילה החשובה ביותר בשנה. היה אחד שפניתי אליו: "רוצה לבוא להתפלל תפילת נעילה?" ענה לי: "בכיף, אבל אני דרוזי!".

לפתע ראיתי בחור יושב על המיטה שלו, אוחז בכריך לחם ומשחק בפלאפון. ניגשתי אליו ואמרתי לו: "תרצה אולי לבוא להתפלל איתנו תפילת נעילה?"

– "אני לא יכול. אני לא דתי!" סינן לעברי.

– "גם לחילונים מותר להתפלל. זה התפילה הכי חשובה בשנה", ניסיתי להסביר.

– "הם אולי יכולים. אצלי זה משהו אחר!"

– "מה קרה?" שאלתי אותו.

– "אתה יודע כמה כריתות עברתי היום במזיד?"

- "כריתות? במזיד? נשמע שאתה קצת מכיר את המושגים!"

- "ברור. אני בוגר ישיבה חשובה בירושלים. עברתי מה שעברתי (לא רצה לפרט). החלטתי שאני לא רוצה להיות יותר דתי, התנתקתי מכל העבר שלי, התגייסתי לצבא וזרקתי הכל. זהו, מצטער, אני לא יכול להרשות לעצמי לעשות כזה שקר בעצמי, להגיע פתאום לתפילת נעילה... אחרי שאכלתי ביום כיפור במזיד. סליחה!".

חיבקתי אותו חזק. ואמרתי לו: "בוא, אתה תתפלל לידי, אני זקוק למישהו שמכיר את המנגינות טוב! רק תגיד את המילים. אל תחשוב על מה היה ועל תחשוב על מה יהיה. ה' בוחן אותנו לפי המקום שאנו נמצאים בו כעת".

הוא התלבט ובסוף הסכים להגיע לתפילה. אחרי דרשת התעוררות לחיילים, הוא נעמד לידי כעוזר שליח ציבור. בהתחלה עשה עצמו כמנותק מהתפילה. אך כשהגענו בסליחות לקטע של "שמע קולנו" פתאום הוא נשבר והחל לבכות... הוריד את הראש על השולחן ובכה עוד ועוד. בסיום התפילה כל החיילים רקדו ושרו עם הרבה התרוממות רוח.

אחרי הבדלה, הוא ניגש אליי ואמר לי: "אני חייב לשתף אותך: אתה לא מתאר לעצמך כמה סבלתי כשאכלתי בצום. תוך כדי שאני לועס את הלחם אני סופר לעצמי כמה איסורי דאורייתא אני עובר במזיד. מתפלפל בראשי האם זה נחשב כרת אחד או כל לעיסה זה כרת נפרד. התפללתי בסתר ליבי שאם יש אלוקים שיהרוג אותי כבר או שיעשה לי איזה נס. ואז פתאום הגעת וגררת אותי לתפילה. שם כבר לא הייתי מסוגל להתאפק ובכיתי כמו תינוק. לא יודע איך אתקדם מכאן הלאה, אבל אלוקים הראה לי שעם כל מה שעברתי הוא בטוח עדיין קיים".

החלפנו מספרי טלפון. אחרי כמה חודשים הוא התקשר לעדכן שהוא התחיל תהליך של חזרה בתשובה. אחר שנה וחצי בערך הוא הודיע לי שהוא התארס עם מישהי (דתייה כמובן).

"לְבִלְתִּי יִדַּח מִמֶּנּוּ נִדָּח" (שמואל ב, יד, יד)

שו"ת ליל יום הכיפורים בקיבוץ
// איתי אסמן

כשלמדתי בישיבת 'עטרת כהנים' זכיתי ללכת יחד עם חבריי ולאמץ את קיבוץ 'אשדות יעקב' בעמק הירדן. הקיבוץ הוקם ב1924 והיו גרים בו אנשי מפא"י (שלאחר מכן הפכה למפלגת העבודה) ואנשי מפ"ם (שלאחר מכן הפכו למפלגת מרצ). לפני כ15 שנה ביקשו מספר אנשים מהיישוב שיגיעו אליהם תלמידי ישיבה להשלים להם מניין ונעתרו לבקשה.

בהתחלה התפללנו בחדר קטן שהקיבוץ הקצה לנו עד שלאט לאט הגיעו יותר אנשים והחדר הקטן לא הכיל אותם. אנשי הקיבוץ התחילו לאסוף כסף לבית כנסת. בהתחלה בית הכנסת שימש את הקהילה לחגים, לאחר מכן לשבתות, וכיום ברוך ה' יש שם מניינים בימות החול יחד עם קהילה של מסורתיים שמתאחדת סביבו. מי עשה את המהלך הזה? הקב"ה. אנחנו, תלמידי הישיבה רק השלמנו את המניין שהם ביקשו שיגיע, ואנחנו בקשר איתם עד היום.

אחרי תפילת ערב יום הכיפורים אני נוהג לעשות שו"ת עם המבוגרים והנוער במעגל כסאות מחוץ לבית הכנסת ומשתדל לענות לשאלות והקושיות שלהם על פי מה שלמדתי בישיבה. הנוער שואל שאלות קיומיות שמטרידות אותו ביום יום, קושיות על התורה שהוא שמע עליהם בתקשורת ולימודי ביקורת המקרא מהתיכון, והמבוגרים שואלים על התהליך הרוחני שעם ישראל עובר. נוצר ביני לבין אחד המתפללים הבוגרים שם קשר ודבריו של הרב קוק מאוד נגעו בו.

במוצאי יום הכיפורים לפני 8 שנים כתבתי לו: "שלום עידן. ביקשתי מארנון שיעביר לך את ספר האורות של הרב קוק, איתו למדנו בליל יום הכיפורים, עיין שם שוב בפסקה לב', בציפייה לישועה השלמה ששם שמיים יחזור לקיבוצים ולכל מלוא רוחב ארצנו ובזכות זה נזכה לגאולה השלמה במהרה בימינו, איתי אסמן". עידן כתב לי "שלום איתי, צר לי שלא נשארתי להפרד מכם, אילוצי משפחה. אך רציתי להודות לכם מקרב לב על החוויה שחווינו יחד אתמול. היה מיוחד מאוד. בכל מקרה נראה לי שעוד נדבר בע"ה במהלך השנה, שתהיה לך שנה טובה. כל טוב עידן".

לאחר 3 חודשים עידן כותב לי: "שלום איתי. אני מוצא עצמי קורא ולומד את הרב בספר אורות ומוצא עצמי נפעם מהגדולה ומאמיתות חלקנו. כולנו בתקומת העם בארצנו. אני מתחזק. דתנו וארצנו חד הם. תודה".

כתבתי לו: "שלום עידן, אני שמח שהתחברת למילותיו והגיונותיו של הרוא"ה הגדול הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל בספר זה שהוא קטן הכמות וגדול האיכות ומדריך את אומתנו ככלל וכל יהודי בפרט לאור תחייתנו בארצנו, ומתוך כך גם תיקון הפרט על ידי המצוות שניתנו לנו בסיני והם ביטוי לאופי הלאומי האמיתי שלנו והחיבור שלנו לה'."

אהבת את המאמר? שתפו

עוד מאמרים שיכולים לעניין אותך

כמה טוב ה' הפירושים לנוסח התפילה שעולים לנו בראש באופן טבעי הם נחמדים, אבל כדאי להתקדם

למאמר המלא »

מצאתם טעות בכתבה?

נשמח שתדווחו לנו וככה נוכל לתקן...

דילוג לתוכן