אפשר לענות על השאלה הזו בשלוש מילים: כן, לא, וכמובן - תלוי. תלוי איך מגדירים עבודת השם ותלוי למה קוראים בריאות נפשית.
ודאי שקיום תורה ומצוות, החלק של עולם העשייה, משפיע על הנפש. הוא מעדן, מלמד לדחות סיפוקים, לקחת אחריות על החיים שלך ושל אחרים, על החיים במציאות של כלל. כל אלה הם בוודאי בסיס וקרקע לבריאות נפשית של יציבות, אחריות, השתייכות וקבלת סמכות.
אבל אם נשארים רק במישור הזה של קבלת עול מצוות, או בלשונו של הבעש"ט - ההכנעה, אפשר להגיע לעמדה נפשית של מסכנות וקרבנות. "צדיק ורע לו" זה קודם כל כינויה של סוגיה מחשבתית עמוקה, אבל זהו גם כינוי לעמדה נפשית או לדימוי של סוג מסוים של עובדי השם שבשפת ימינו נקראים גם בקיצור ובראשית תיבות 'צול"רים'. אנשים מיוסרים, כאלה שעבודת השם הכניעה את כוחות החיים שלהם, והם צריכים להצטדק על קיומם. ככה הם מתהלכים בעולם בזהירות, כביכול כדי שלא לעורר את קנאתו של הא-ל בתחרות על השליטה. עבודת השם רק בשלב של ההכנעה עלולה להותיר אותנו כאלה.
כדי לזכות להארה הפנימית של אמון בחיים, הכרה בכוחות הנפש ומחויבות לפתחם, כדי לחיות חיים של אהבה והתגדלות, צריך לעבור ממישור של קבלת עול מצוות לקבלת עול מלכות שמים. כמו שבני ישראל אמרו למרגלות ההר – נעשה ונשמע. הם לא הסתפקו רק בהתחייבות "נעשה", הם הבינו שהיא פותחת את שערי "נשמע", את הבירור הפנימי והעמוק של מהי אמונה ומהי מערכת היחסים שלנו עם הבורא. האם אלוקים משחק אתנו בהורדת ידיים? האם מערכת היחסים שלנו עם אלוקים נעה סביב השאלה מי חזק יותר ומי מנצח? האם אלוקים עומד ניצב ממעל ומרחוק, או שהוא מציץ מן החרכים בנפש שפותחים לו?
אלו אינן שאלות פילוסופיות תיאורטיות. אלה הם חיבורים פנימיים לאלוקים שמתגלה בתוכנו, בקשר של "ושכנתי בתוכם", בתוך כל אחד ואחד, ולא במאבקי כוחות של מנצח ומנוצח.
עבודת השם כזו מביאה בכנפיה מרפא לנפש, הסכמה לקבל את כוחותיה, את החוזקות והחולשות. 'המתקה' קורא לזה הבעש"ט, כי היא ממתיקה את המסע בארץ החיים.