בס"ד

קרוב אליך ברשת

עבודת ה' משמחת?
שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב telegram
שיתוף ב email
שיתוף ב print
עבודת ה' עושה אותי אדם בריא יותר בנפשו משום שההליכה בדרכה של תורה, היא שימוש יומיומי באינספור כלים נפלאים המגלים ומשכללים את האור והטוב שבי. כשהתורה מצווה "כבד את אביך ואת אמך" – היא לא מתכוונת רק לפעולות חיצוניות של כבוד, היא מכוונת אותנו לרכוש בנפשנו את המסוגלות לכבד את הורינו, ולא משנה מי הם היו ומה הם עשו לנו. מצווה כזו מאלצת אותי, אם אני מבקשת לעבוד את ה', לצאת למסע ארוך של פיוס וסליחה, עין טובה ושחרור ממשקעים כבדים ומעיקים שקשורים במערכת היחסים המורכבת הזו שבין הורים לילדיהם. אדם שזוכה לעבור תהליך כזה – הוא בריא יותר בנפשו. על זו הדרך כל מצווה – לא תחמוד, לא תלך רכיל, שמור את יום השבת. כל המצוות הללו הן בעצם קריאה לחוויףית חיים בריאה יותר כי היא מכוונת את פוקוס חיינו לעבודה פנימית. עבודת ה' נוסכת אומץ, כי בבסיסה עומדת האמונה שה' אוהב אותי, דואג לי, שומר עליי, מכוון את צעדיי לטובה. היא נוסכת אומץ כי היא מזכירה לי כל הזמן שיש לי תפקיד ושהוא משמעותי, ויש מישהו שמאמין בי מאד, בכל יום מחדש, שאני יכולה למלא אותו. בכל בוקר אנו אומרים: "רבה אמונתך" ואמורים לכוון היטב היטב שאמונתו של ה' בנו רבה. כמה אופטימיות. עבודת ה' רואה בחיים ערך עליון, ודואגת לקשור אותי עמוק אל הערך הזה, לשמר את האנרגיה שלו בקרבי. אנחנו פותחים כל יום חלון בנפשנו אל המתרחש ביקום כולו ובתוכנו פנימה ומזכירים לעצמנו עד כמה העולם בנוי היטב ומדויק, מסודר ומנוהל ועד כמה טוב לחיות בו, עד כמה זו מתנה שאין דומה לה. ובכלל, מי שעובד את ה' באמת שקוע בלעשות טוב, לדבר טוב, לחשוב טוב, להתקדם, ללמוד ולהתחדש. בקיצור, מחייך אל החיים.
אפשר לענות על השאלה הזו בשלוש מילים: כן, לא, וכמובן – תלוי. תלוי איך מגדירים עבודת השם ותלוי למה קוראים בריאות נפשית. ודאי שקיום תורה ומצוות, החלק של עולם העשייה, משפיע על הנפש. הוא מעדן, מלמד לדחות סיפוקים, לקחת אחריות על החיים שלך ושל אחרים, על החיים במציאות של כלל. כל אלה הם בוודאי בסיס וקרקע לבריאות נפשית של יציבות, אחריות, השתייכות וקבלת סמכות. אבל אם נשארים רק במישור הזה של קבלת עול מצוות, או בלשונו של הבעש"ט – ההכנעה, אפשר להגיע לעמדה נפשית של מסכנות וקרבנות. "צדיק ורע לו" זה קודם כל כינויה של סוגיה מחשבתית עמוקה, אבל זהו גם כינוי לעמדה נפשית או לדימוי של סוג מסוים של עובדי השם שבשפת ימינו נקראים גם בקיצור ובראשית תיבות 'צול"רים'. אנשים מיוסרים, כאלה שעבודת השם הכניעה את כוחות החיים שלהם, והם צריכים להצטדק על קיומם. ככה הם מתהלכים בעולם בזהירות, כביכול כדי שלא לעורר את קנאתו של הא-ל בתחרות על השליטה. עבודת השם רק בשלב של ההכנעה עלולה להותיר אותנו כאלה. כדי לזכות להארה הפנימית של אמון בחיים, הכרה בכוחות הנפש ומחויבות לפתחם, כדי לחיות חיים של אהבה והתגדלות, צריך לעבור ממישור של קבלת עול מצוות לקבלת עול מלכות שמים. כמו שבני ישראל אמרו למרגלות ההר – נעשה ונשמע. הם לא הסתפקו רק בהתחייבות "נעשה", הם הבינו שהיא פותחת את שערי "נשמע", את הבירור הפנימי והעמוק של מהי אמונה ומהי מערכת היחסים שלנו עם הבורא. האם אלוקים משחק אתנו בהורדת ידיים? האם מערכת היחסים שלנו עם אלוקים נעה סביב השאלה מי חזק יותר ומי מנצח? האם אלוקים עומד ניצב ממעל ומרחוק, או שהוא מציץ מן החרכים בנפש שפותחים לו? אלו אינן שאלות פילוסופיות תיאורטיות. אלה הם חיבורים פנימיים לאלוקים שמתגלה בתוכנו, בקשר של "ושכנתי בתוכם", בתוך כל אחד ואחד, ולא במאבקי כוחות של מנצח ומנוצח. עבודת השם כזו מביאה בכנפיה מרפא לנפש, הסכמה לקבל את כוחותיה, את החוזקות והחולשות. 'המתקה' קורא לזה הבעש"ט, כי היא ממתיקה את המסע בארץ החיים.
מספרים על חסיד אחד שנקלע לקשיים, בפרנסה, בבריאות ובנחת מהילדים. בצר לו הוא הלך לבקש את ברכת רבו, האדמו"ר הזקן בעל התניא. לאחר ששטח את צרותיו, אמר לו בעל התניא: "עד עכשיו אמרת מה אתה צריך. עכשיו תאמר לי: ומה צריכים ממך?"… ערך החסיד חשבון נפש, נזכר שעליו להתחזק באמונה ובשמחה ולבסוף הסתדרו בעיותיו. המיוחד בסיפור זה בעיניי אינו שברכת הרבי הושיעה אותו אלא היכולת של החסיד לשנות מבט, לצאת מהאובססיביות שלו לעצמו ולשמוח גם קודם שנושע. כשאדם מרוכז בעצמו הוא הופך לחששן ועצוב, והיציאה מהמסגרת של עצמנו משחררת את הנפש. אבל בסופו של דבר הדבר היחיד שיכול להוציא את האדם לגמרי מהאנוכיות שלו היא עבודת השם. בלשון החסידים זה נקרא "לצאת מעצמך", להפסיק לשקוע בצרכים של עצמך ולחשוב על הכוונה העליונה. מה רוצים ממני. זה מתכון לשמחה ועוצמה פנימית אין סופית. ויש כאן תעתוע, כי אם אדם עובד את השם בשביל להיות שמח, הוא עדיין שקוע בעצמו וזה לא כל כך יעבוד לו. אין לעובד השם לנהל פנקסנות של מדידת מצב רוח ושמחה בכל רגע. שהרי אנו בשר ודם ויש בנו יצר הרע העובד גם הוא קשה. כך שבעבודת השם יש עליות ומורדות וגם שמחה וביטחון בהשם. על עובד השם לשכוח מעצמו ולהיסחף אל תוך עבודת השם בשמחה כי זה חלק מהמצווה, כמו שכתב הרמב"ם. בחלק מהזמנים השמחה תגיע בטבעיות, ובזמנים אחרים, השמחה וראיית הטוב יגיעו מתוך מאמץ, שהוא חלק בלתי נפרד מעבודת ה'.

אהבת את המאמר? שתפו

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב telegram
שיתוף ב email
שיתוף ב print
עוד מאמרים שיכולים לעניין אותך

מצאתם טעות בכתבה?

נשמח שתדווחו לנו וככה נוכל לתקן...

דילוג לתוכן