משמו של הרב עדין שטיינזלץ זצ"ל שמעתי אומרים: עבודה זרה משמעה לקחת ערך אחד ולהפכו לחזות הכל. הוי אומר: לומר שהתכלית היא המעשה והצייתנות - אינו נכון. ריבונו של עולם רוצה בנו, באישיות שלנו. לא רק במעשים שלנו. מאידך, לומר שהתכלית היא החיבור האישי - גם כן לא נכון. בפירוש יש מקום למחויבות ולהתבטלות בפני מלך מלכי המלכים. התכלית היא - כלשון הכתוב - נעשה ונשמע. בשילוב. ובסדר הזה דווקא - נעשה, ציות, ואחר כך נשמע, הזדהות והפנמה.
אלו דברים ידועים, אבל מן הראוי לחדד נקודה מסוימת: אנשים שונים באופיים. יש מי שנפשו נפש של מעשה היא, הוא איש של חתירה עיקשת, כזו שאמת בה אבל לא יופי ולא הדר לה. לעומתו, יש מי שנפשו נפש רחבה, בעלת עושר אינטלקטואלי ורגשי. אצלו המוח והלב אומרים את דברם בקול, והמעשה - אינו אלא כלי הביטוי לפנימיות הגדושה.
באופן טבעי, כל אחת מדמויות אלו, רואה את תכליתה של עבודת ה' בדמותה וכתבניתה. לכן האחד מבכר את עבודת "קבלת העול" הצייתנית. הוא מהלל אותה ורואה בה את תוכנה העמוק של הדתיות. לעומתו, חברו מדגיש את עבודת העושר הרוחני. תהליכים נפשיים ופנימיים הם שמושכים אותו, והעבודה המעשית נתפסת בחוויה שלו כמשנית. לכן במרחבי עולם המחשבה היהודי, ניתן למצוא את שתי המנגינות, נהרא נהרא ואישיותו.
אבל המדד האמיתי של "עובד ה'", היא במוכנות להתרומם אל מעבר למגבלות ולנטיות הנפשיות הטבעיות. זו הרואה את החשיבות גם ב"ברירת המחדל" הטבעית לי, וגם בהתאמצות, במה שלא ברור, מובן וקל לי (וכפי שהאריך בדבר זה רבנו הזקן בתניא פרק טו). לכן דווקא השילוב הזה, של נעשה ונשמע גם יחד, של להתחיל בהתחייבות ולהמשיך אל הפיתוח הרגשי, הוא הוא המבטא את עבודת ה' השלמה. הוי אומר: מלבד הבניה שנוצרת באדם על ידי שילוב זה, הרי שעצמו של תהליך זה - הוא הוא עבודת האלוקים. ובמילים אחרות: רק לאחר שאברהם, איש החסד, הסכים לשחוט את בנו, נאמר לו: "עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה".
אמרנו "נעשה ונשמע" ב-ו' החיבור, לא אמרנו 'נעשה או נשמע'. שתי ההצהרות הללו צועדות יחד, ובכל זאת הקדמנו נעשה לנשמע, האם יש כאן רמז להעדפה מסוימת?
שאלה בסיסית יותר: 'נעשה ונשמע' - איזו מין הצהרה זו? איך חשבנו לעשות משהו לפני שנשמע מה מצפים מאיתנו לעשות?
רבי נתן תלמיד מוהר"ן מברסלב מתייחס לשאלה הזו ומסביר: ברור שאי אפשר לעשות משהו עבור מישהו בלי לשמוע קודם ממנו מה הוא רוצה שנעשה, ואכן 'נעשה ונשמע' לא באמת מתאר סדר כרונולוגי של פעולות - עשיה ואחר כך שמיעה. נעשה ונשמע הם שני מרכיבים שאינם יכולים להתקיים זה בלא זה, כמו גוף ונשמה, כלי ואור.
ה'נעשה' מתייחס לגוף הפעולה, העשייה ה'יבשה'. 'נשמע' מתאר את ההשגה, ההבנה והחיבור הפנימי אל נשמת הדברים. אנחנו הקדמנו ואמרנו 'נעשה' ורק אחר כך 'נשמע', מה היה קורה לו הקדמנו נשמע לנעשה? לא היינו מקבלים תורה.
'נשמע' שמוצב לפני 'נעשה' הופך לסוג של תנאי - בוא נשמע, נבין נרגיש נתחבר, ואז נעשה... זה מרוקן כמובן את כל הצהרת 'נעשה ונשמע' מתוכנה. וכך בערך היתה תגובתם של האומות להצעת הקב"ה לקבל תורה. הם רצו לדעת מה כתוב, הציבו תנאים. ככה לא מקבלים תורה.
זאת ועוד: 'נעשה' זה משהו שתלוי רק בי. רוצה - עושה, לא רוצה - לא עושה (כך מגדיר מוהר"ן את הבחירה החופשית). לגבי 'נשמע' צריך גם מישהו בצד השני שישמיע לי. החלק ה'טכני' והמעשי של קיום המצוות הוא אכן לא הפסגה, אבל הוא קרקע המציאות, זה מה שתכל'ס תלוי בנו. לעומתו החלק הפנימי (שזוכה בדרך כלל לאהדה רבה יותר) שיש בו בהחלט פן עיקרי יותר, הוא במידה רבה מתנת שמים. מי שבונה על המכוון הפנימי עלול להישאר עם כוונות טובות, וידיים ריקות.
נסכם אם כן: אין כאן שאלת עיקר מול טפל אלא יותר מה מחזיק את מה. להרגיש להתחבר להבין ('נשמע') זו משאלה ראויה והכרחית, אבל מקומה אחרי ה'נעשה', שאם לא כן היא הופכת לתנאי ומחסום. הציות והעשייה הטכנית עלולים להשאיר את היהדות כגוף בלי נשמה - כשאיננו מוסיפים לעשייה הקשבה והיפתחות למשמעות הפנימית. יהדות בונים על קרקע יציבה למעיישה, ומשאירים חלונות פתוחים של 'נשמע'. לא שתי מנגינות יש כאן, אלא דואט בשני קולות.
מה חשוב לי יותר באוכל, הטעם או הערך התזונתי?
מה חשוב לי יותר בבית שלי – המיקום או הגודל של הבית?
מה חשוב לי יותר ברכב – המנוע או אבזור פנים?
מה חשוב לי יותר בקשר זוגי – היציבות והבטחון או ההתרגשות והאש?
כמו בכל הדוגמאות האלו, כך גם בעבודת ה', לכל דבר יש כמה צדדים. כמה חלקים שמרכיבים את השלם. וכשם שדעותינו שונות כמעט בכל דבר, כך גם התשובה שלנו לשאלה 'איזה חלק יותר חשוב' תהיה שונה מעניין לעניין. בשורה התחתונה, האמת היא שאנחנו זקוקים לכל החלקים, והעבודה שלנו היא לאזן ביניהם.
אם ניקח לדוגמא את הקשר הזוגי, הרי ברור לנו שחלק משמעותי ממה שגורם לקשר ארוך טווח להחזיק מעמד הוא שישנה אש פנימית שמחברת בין בני הזוג. אש של אהבה שמתעוררת ומעוררת את החיבור כל פעם מחדש. וכשהיא חסרה, זה לא זה... אבל אם אין יציבות ובטחון, כנראה שגם לא יהיה קשר אורך טווח.
בעל התניא, לאורך פרקים ארוכים מספרו, עוזר לנו לשרטט שביל עדין של איזון בין האש וההתלהבות בעבודת ה' לבין המעשה שהוא העיקר. בין המפגש הישיר של כל חלקי האישיות שלי עם ה' יתברך, לבין הביטול של הרצונות שלי אל מול רצון ה'.
למיטב הבנתי, הבסיס שעליו יוצרים קשר הוא הביטול. התובנה היסודית של המקום שלי מול ה' היא כעבד לפני אדונו, כמי שנדרש למלא את רצון המלך – לקבל עול מלכות שמים. מכאן, מהנקודה הזו, מחדש הבעש"ט, ה' יתברך מבקש ממני להכניס גם את כל חלקי האישיות שלי לתוך הקשר מול ה'.
המשימה המרכזית של כל עובד ה' לאורך הדרך היא לשמור על מאזן מדויק. לא להישאר רק בעמדת הביטול שבה שאר האישיות שלי רדומה, ומאידך, לא להיסחף אחרי ים ההרגשות שלפעמים מטביע אותי בשעבוד עצמי ומשכיח ממני את התכלית.
ככלל אצבע, אפשר לומר שאם אני כבר לא זוכר מתי טעמתי לאחרונה מתיקות של לב מלא ושמח בעבודת ה', אלא רק הרגשת קבלת עול – כנראה יצאתי מאיזון. וכמובן, הכלל הזה נכון גם להפך...
התנועה היא סימן לחיים. המעבר מעבודה של התלהבות ורגש לעבודה של ביטול וקבלת עול היא תנועה של חיי עבודת ה'. שנזכה לחיים טובים שכאלה...
כבר 3334 שנה אנחנו מציינים את מעמד הר סיני בחג השבועות. ובכל שנה העיסוק המרכזי הוא
אמירת ״כל נדרי״ בבית הכנסת בעיירה לובביץ' הסתיימה. הקהל, שעטוף בטליתות ולבוש לבן, משתתק וממתין. והחזן,
אָנָּא ה' אֱ־לֹהֵינוּ וֵא־לֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, תָּבוֹא לְפָנֶיךָ תְּפִלָּתֵנוּ וְאַל תִּתְעַלַּם מִתְּחִנָּתֵנוּ, שֶׁאֵין אֲנַחְנוּ עַזֵּי פָּנִים וּקְשֵׁי
"ונתנה תוקף קדושת היום, כי הוא נורא ואיום, ובו תינשא מלכותך"… מלך מלכי המלכים יושב על
היום נעשה משהו קצת אחר. משאירים את השכל בצד, עובדים רק עם תחושות. * משחק האסוציאציות: