פעם ניגש אלי יהודי ואמר לי שכל האווירה הקיימת בפורים בבתי במדרש ובסעודות פורים רבות - כולה חיצונית. אנשים שותים יין ומתבסמים, מקפצים, רוקדים ושמחים. איך אומרים החבר'ה? "פוזות". הרי אנחנו מכירים את הבחורים הללו מלפני פורים; הם לא כאלו צדיקים, אבל בפורים פתאום הם עוצמים את העיניים, שרים בדבקות, ונמצאים בשמחה עילאית...

לרגע חשבתי שאכן זו קושיה גדולה, ואולי כל השמחה בפורים היא רק עניין הלכתי כדי להגיע לקיום "חייב איניש לבסומי עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי" - שיהודים ישתכרו וישמחו... באמת, האומנם כך?! הרי אנחנו מוצאים, להבדיל בין קודש לחול, אנשים ששותים דרך קבע אלכוהול או צורכים סמים, לא עלינו, והם בעננים... אבל פורים, כמובן, בכלל לא בכיוון הזה. כולנו מכירים את המימרה בשם האר"י הקדוש: "פורים כ־פורים", כלומר שיש בפורים מעלה גדולה מאוד, עד כדי כך שההשגות שאנו מגלים אליהן ביום כיפור בדרך היראה, בפורים אנו משיגים אותן מצד האהבה והשמחה (מכתב מאליהו, בלק עמ' 123). אז מה באמת הסיפור של השמחה האמיתית בפורים?

אפרופו יום כיפור, ישנה הלכה בדיני יום כיפור השופכת אור לעניות דעתי על הסוגייה הזו, והיא יכולה להוות מפתח לתירוץ הקושיה. המשנה אומרת (יומא עג) שכלה רוחצת כל שלשים יום לנישואיה, גם אם ביניהם חל יום הכיפורים. למה? מסביר רש"י, שהכלה "צריכה נוי עד שתתחבב על בעלה, כל שלשים יום לחופתה היא קרויה כלה". כך אכן נפסק להלכה, ויש פוסקים שהרחיבו את היתר הרחיצה אף לסיכה.

תשאלו: וכי כלה צריכה להיות חביבה על בעלה רק שלושים יום? ודאי שלא! אבל לאחר שהבעל והאישה מתרגלים זה לזו הם כבר פחות צריכים את הסיוע החיצוני, כי שלהבת האהבה פורצת ועולה ביניהם מאליה.

כך הדבר גם בעבודת ה', כפי שמגדיר בעל ספר החינוך ומעניק לנו עצה לחיים: "אחרי הפעולות נמשכים הלבבות". לא משנה היכן היית, מה חשבת, מה עשית, איזה אדם אתה - השאלה היא היכן אתה רוצה להיות מכאן והלאה, ואם תעשה ותפעל בכיוון הזה – בסוף תגיע לשם.

לאחר חטא העגל, הקב"ה אמר למשה לצוות על בני ישראל להביא תרומה למשכן. מה שייך הציווי על תרומת המשכן לחטא העגל? וכי זה לא תרתי דסתרי?! ההסבר הוא – אומר ה'שפת אמת' – שבאמת בכל יהודי ויהודי, אפילו הרחוק ביותר, יש ניצוץ אלוקי; הוא כמו גחלת עוממת, שכאשר רק נושפים בה היא מיד נדלקת, וכך גם יהודי חוטא שהשתתף במעשה העגל זקוק למעשה הנתינה של התרומה שידליק אותו ויציף מתוכו את הכיסופים שלו לקב"ה.

המציאות מוכיחה שכל יהודי מלא מצוות כרימון, מלא וגדוש בדברי תורה, ובקלות אפשר להדליק אותו. הגמרא מספרת (סנהדרין לח) שיהודה וחזקיה בני רבי חייא ישבו לפני רבי ולא אמרו דבר, אבל לאחר שהשקו אותם יין הם פתחו את פיהם ודיברו דברי תורה!

נחזור, אם כן, לפורים ונאמר כך: אמנם ייתכן שהשמחה בהתחלת היום והסעודה אצל חלק מהציבור היא כזו שזקוקה לסיוע מבחוץ, אבל הפעולה הזו מושכת את ליבו של היהודי, שכלו וכל מהותו ו"מתוך שלא לשמה בא לשמה" - הניצוץ הקטן הופך לאש גדולה הבוערת ועולה מתוכו עד לב השמיים, והשמחה פורצת גבולות ומגלה את הנשמה הטמונה בתוכו. יהי רצון, אפוא, שנזכה להמשיך את קדושת פורים ושמחתו לכל השנה כולה.