מכירים את שיח ה'הכל אינטרסים'? כל מי שעוזר זה כי יש לו אינטרס, וכל מי שרוצה לעשות טוב זה כי יש לו אינטרס. בעצם, הכל זה אגו, וגם מי שרוצה לעשות חסד – לעצמו הוא עושה…
יצא לי לשמוע מישהי ידועה בתחומה מדברת על כך ארוכות. גם קשר זוגי הוא אינטרס, וגם הורים לילדיהם, ובטח מי שרוצה למכור מוצר, או לעשות את השליחות שלו, הכל זה בעצם תחפושות שונות לאותו האגו שרוצה להרגיש נעלה.
לקח לי זמן לזהות מה הדבר שגורם לי לחוסר נוחות, להרגשה שמשהו כאן לא מתיישב עם תורת ישראל כפי שאני מכירה אותה, אבל בסוף הבנתי.
יש לנו בתורה 'מתוך שלא לשמה בא לשמה' אבל בסוף – היעד הוא לשמה. אנחנו לא מוותרים על האמונה שאפשר וראוי לאדם לנקות את הצינור שלו, לכוון את הלב שלו, למסור את הרצונות – ולעשות באמת לכבוד ה'. באמת. לכבוד. ה'. ובכן, האם זה אפשרי?
בתניא חוזר שוב ושוב הרצון לעשות לשמה. אם זה על ידי החזרה על מחשבה מסוימת, ואם זה על ידי התעוררות הלב, אבל הנחת המוצא היא שזה ודאי אפשרי. לשם צריך לשאוף.
וכך הוא אומר (פרק מה):
עוֹד יֵשׁ דֶּרֶךְ יָשָׁר לִפְנֵי אִישׁ לַעֲסֹק בַּתּוֹרָה וּמִצְווֹת לִשְׁמָן, עַל יְדֵי מִדָּתוֹ שֶׁל יַעֲקֹב אָבִינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם, שֶׁהִיא מִדַּת הָרַחֲמִים, לְעוֹרֵר בְּמַחֲשַׁבְתּוֹ תְּחִלָּה רַחֲמִים רַבִּים לִפְנֵי ה' עַל נִצּוֹץ אֱלֹהוּת הַמְחַיֶּה נַפְשׁוֹ, אֲשֶׁר יָרַד מִמְּקוֹרוֹ חַיֵּי הַחַיִּים אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא הַמְמַלֵּא כָּל עָלְמִין וְסוֹבֵב כָּל עָלְמִין וְכֻלָּא קַמֵּיהּ כְּלָא חָשֵׁיב, וְנִתְלַבֵּשׁ בְּמָשְׁכָא דְּחִוְיָא [=עור הנחש, כינוי לגוף האדם] הָרָחוֹק מֵאוֹר פְּנֵי הַמֶּלֶךְ בְּתַכְלִית הַהֶרְחֵק. כִּי הָעוֹלָם הַזֶּה הוּא תַּכְלִית הַקְּלִפּוֹת הַגַּסּוֹת כו'.
וּבִפְרָט כְּשֶׁיִּזְכּוֹר עַל כָּל מַעֲשָׂיו וְדִבּוּרָיו וּמַחְשְׁבוֹתָיו מִיּוֹם הֱיוֹתוֹ אֲשֶׁר לֹא טוֹבִים הֵמָּה, וּ"מֶלֶךְ אָסוּר בָּרְהָטִים" – בְּרָהִיטֵי מוֹחָא [=במרוצת המחשבות שבמוח]. כִּי "יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ", וְכִמְשַׁל הַמּוֹשֵׁךְ בְּחֶבֶל וכו', וְהוּא סוֹד גָּלוּת הַשְּׁכִינָה.
וְעַל זֶה נֶאֱמַר: "וְיָשֹׁב אֶל ה' וִירַחֲמֵהוּ", לְעוֹרֵר רַחֲמִים רַבִּים עַל שֵׁם ה' הַשּׁוֹכֵן אִתָּנוּ, כְּדִכְתִיב: "הַשּׁוֹכֵן אִתָּם בְּתוֹךְ טֻמְאֹתָם".
איך עושים את המצוות לשמה? מעוררים רחמים.
מה הכוונה? הרבה פעמים נדמה לנו שהרצון לעשות דברים לשמה הוא גאווה כביכול. איך אפשר לנקות את הלב מכל רבב? איך אפשר להיות צינור נקי שכל רצונו הוא בלתי לה' לבדו?
אבל בעל התניא אומר הפוך על הפוך. הדרך לעשות לשמה היא לא על ידי נקיות מוחלטת או מעלות עליונות. להפך, היא על ידי התעוררות רחמים על השכינה.
הביתה!
יש בך ובי ובכולנו ניצוץ אלוקות שמחיה אותנו. נקודה שכולה קודש, כולה אינסוף. אלוקות! והיא זו שניתנה בנו עם לידתנו, היא זו שמחיה אותנו בכל בוקר מחדש ובכל רגע ורגע ביום. והנקודה הזו תמיד איתנו, איך שאנחנו, בהצלחות ובכישלונות, במעשים הטהורים ובכל ההחטאות. היא איתנו תמיד, מחיה בכל רגע. איזה רחמים על הנקודה המסכנה הזו שצריכה לעבור איתנו את כל מה שאנחנו מעבירים אותה… רחמנות.
אומר בעל התניא, מה התפקיד שלך? לשוב אל ה'. להשיב את הנקודה הקדושה הזו, שהייתה אצל המלך בעצמו, חזרה מעלה מעלה. לזכור שיש בתוכנו נקודה כזו, ולפעול איתה בהתאם. לרחם עליה. הרי כל כך לא מתאים לה לעשות דברים לא טובים. לצער, ולהצטער, ולפגוע, ולדבר לשון הרע, ולזלזל ולהתעצל… כולה קודש. אז מה נעשה? נרחם עליה.
הרחמים הללו עוזרים לנו ללמוד תורה ולקיים מצוות באמת לכבוד ה'. לא כי אנחנו כאלה מדהימים, ולא כי אנחנו כאלה צדיקים, אלא דווקא כי אנחנו 'זוכים' לבקר לא פעם מתחת לעשרה טפחים. דווקא כי אנחנו מכירים מציאות של גלות בנפש, דווקא כי הכל עוד לא שלם – "ישוב אל ה' וירחמהו". לעשות כדי להשיב. לעשות כדי לרחם. לעשות כדי לגלות. זה לשמה!
אנחנו בשבוע של עשירי בטבת. תחילת המצור. המצור הכי גדול זה שהשכינה בגלות. המצור על ירושלים מתחיל במצור על השכינה, על ההתגלות שלה בעולם, כמו שמוזכר כאן בתניא "מלך אסור ברהטים". הניצוץ האלוקי אסור בתוך המחשבות שלנו, בתוך הנפילות שלנו, בתוך הכישלונות שלנו. ואדם קטן – כמו האדם הגדול – הוא העולם. ותחילת המצור הוא הצער על בית יעקב, על עם ישראל, שכשהוא יורד למטה, השכינה גולה איתו. כל אחד ואחד מאיתנו, כשהוא רחוק, ה' איתו. איפה שהוא. לא עזב ולא יעזוב… איזה צער, ואיזה חיבוק.
והנה, דווקא מכאן, מהמקום הכי נמוך, מההבנה שיש כזה צער וכזה מרחק, נעשה היפוך. כך נזכה לעשות את הדברים לשמה. לרצות לשמח את ה', לרצות לעשות מעשים של קודש שיהיו מאירים ומתאימים לניצוץ האלוקי, לשכינה המרוחקת, למלך שעודנו אסור ברהטים. כל מעשה של קרבה, כל מצווה שנעשית בשבילו יתברך, כל לימוד שנעשה בשביל השכינה, בשביל הניצוץ שהשתלשל מעולמות עליונים, כל תפילה עליו־עלינו שנזכה להאיר מחדש מאורה של השכינה – מגלים את כבוד ה', ומחזירים אותו ואותנו, עוד קצת, הביתה.
(לע"נ גבריאל אברהם בן רחל אזרד)
