שלום חברים יקרים! השבוע, בכ"ב שבט, חל היארצייט של הדרשן המופלא ר' יענקל'ה גלינסקי שהיה מבעלי המוסר של בני ברק. כהקדמה רציתי לומר, שכשמזכירים דמות מיוחדת כלשהי, המטרה היא לא לפתוח פינת הספדים, אלא אדרבה – מתוך הזיכרון של הדמות הגדולה ופעולותיה הטובות שפעלה בחייה, נקבל הזדמנות להתעוררות מחודשת בעבודת ה' שלנו.
ר' יענקל'ה גלינסקי היה דרשן מיוחד, עם חוש הומור מצוין. הוא ידע גם להוכיח אנשים, אבל גם זאת זה הוא עשה עם הומור עצמי ובענווה גדולה. בצעירותו הוא היה חניך ישיבת נובהרדוק האגדית, וספג את הרוח שלה באופן מלא. אתם יודעים, בנובהרדוק חינכו את הבן אדם שלא יעשה מעצמו עניין. באופן כללי, בזו שם למוסכמות חברתיות. חשוב להבין, שבאמת יש מוסכמות כאלה שהן מאוד חשובות, כיוון שהן תורמות ליישובו של עולם ולהתנהלות של חברה אנושית מתוקנת. אבל יש מוסכמות שהן לא טובות, ובעצם הן סתם חוסמות את האדם מלהיות מי שהוא באמת. לפעמים בן אדם כל כך נענה למוסכמות החוסמות הללו, עד שהוא מפסיד ממש את כל עניינו בעולם. בנובהרדוק שיחררו את המוסכמות האלו. על ר' יענקל'ה עצמו למשל מספרים שפעם הוא הגיע לחתונה, בה הוא היה אמור לסדר חופה וקידושין. עוד לפני שהחופה התחילה, והמנחה עוד לא הספיק להתחיל את תפקידו, ר' יענקל'ה תפס את המיקרופון והכריז: "הרב הגאון – אני, מכובד בסידור חופה וקידושין!" טוב, אתם כבר יכולים לתאר לעצמכם את החיוכים שעלו על פני האנשים, ושיחררו את האווירה.
"לכשיפוצו"
עניין נוסף שהיה בישיבת נובהרדוק, הוא העיסוק בהפצות. ר' יוסף יוזל הורביץ, ה'סבא' מנובהרדוק שייסד את הישיבה, שלח כל אחד מהבחורים שעברו אצלו, להקים ישיבות בכל מקום ולמשוך בחורים שילמדו בהן. הסבא מנובהרדוק היה אישיות מרתקת ועוצמתית, והוא האמין בכוח של כל בחור מתלמידיו להיות ראש ישיבה בעצמו. הוא הכניס בהם להט של התמסרות, ועוצמות של אמונה וביטחון בעצמם, כמובן מתוקף האמונה בה', והם פעלו נפלאות. למשל, הרב קנייבסקי – הסטייפלר – הגיע כנער צעיר לנובהרדוק, על ידי בחורים שיצאו להפצות. ר' יענקל'ה סיפר שהוא הכיר את אותו בחור שהשפיע על הסטייפלר, או ליתר דיוק השפיע על אימו האלמנה לבוא לישיבה. ר' יענקל'ה היה אומר: "מי בכלל זוכר את אותו בחור שהביא את הסטייפלר לישיבה? ואף על פי כן, מה שפעל אותו בחור, מטיב לעם ישראל טובה נצחית!" כמובן יש כאן עידוד לכל מי שעוסק בשליחות ובהפצת יהדות, שלפעמים אין לך מושג עד כמה הפעילות שלך תשפיע. עוררת איזו נפש של יהודי לחיים, ועם הזמן, אותה דמות מאירה לדורות.
משפחה מנצחת!
סיפור אחר של ר' יענקל'ה, שמופיע בספריו, מתאר את המשימה שלו להתרים כסף עבור הישיבות בהן לימד. באחד ממסעותיו, הוא הגיע לבית של משפחה חסידית. מספר ר' יענקל'ה: "התקבלתי בסבר פנים יפות אצל בעל הבית, שהיה בר אוריין ובר אבהן". הביטוי בר אוריין, פירושו – בן תורה מיוחס. כדי להפשיר את הקרח, פנה ר' יענקל'ה אל בעל הבית, שהיה כאמור "א חסידישער בעל־הבית", ואמר לו: "אמנם אני חונכתי בחדר ליטאי ובישיבות ליטאיות, אבל דע לך שההורים שלי היו חסידי גור, החותן שלי – חסיד ברסלב, והגיסים – חסידי לובביץ'. כולנו עובדים לא־ל אחד!" כשקראתי את הדברים הללו, אמרתי לעצמי: "איזו משפחה מנצחת!" הבן ליטאי, ההורים – חסידי גור, שווער – ברסלבר, וגיסים לובביצ'ים. ר' יענקל'ה באמת אהב את כולם, והיה קשור אליהם באהבה והרמוניה. ר' יענקל'ה בא להזכיר לנו את האמת שלפעמים אנחנו קצת שוכחים, וצריך לומר לעצמנו, לפחות בלחש, שכולנו עובדים את אותו ה' אחד.
בכל אופן, נחזור לסיפור. כשר' יענקל'ה נכנס לבית של המשפחה החסידית הזאת, ובעל הבית האיר לו פנים, ר' יענקל'ה דיבר איתו על הערה של בעלי המוסר. הם נהגו לומר, שהגבירים האמידים, שבאים לבקש מהם צדקה או תמיכה בלומדי תורה, הם הופכים פתאום לבעלי אמונה. הם מתחילים לעודד את המתרים: "אל תדאג, ה' יעזור, והכל לטובה…" ר' יענקל'ה אמר, שאת ה'אמונה' הזאת צריך להניח בצד, ולהעניק לזולת מכל הלב.
מעשים ומעשיות
אותו בעל הבית חסידי נענה לאתגר, ובתמורה לדרוש המוסרי סיפר לר' יענקל'ה סיפור חסידי מהבעל שם טוב הקדוש.
אגב, ר' יענקל'ה מאוד אהב סיפורים, והוא נהג לדרוש: "לא המדרש עיקר אלא המעשה", שהכוונה היא לומר לדרשנים, שמה שמחזיק את הדרשה זה לא "המדרש" – הדרשה העמוקה, אלא "המעשה" – המייעשה'לאך, הסיפורים והווארטים, הם העיקר.
בכל אופן, היהודי סיפר שפעם בני מז'יבוז' באו אל הבעל שם טוב בדאגה. הם סיפרו שמושל העיר הודיע על כך שגדוד צבאי עומד לערוך אימונים בסביבה, וכל משפחה מחויבת לארח חייל בביתה. אתם יכולים לתאר לעצמכם מה המשמעות של הכנסת חייל גוי הביתה… כשרות, צניעות, פרטיות ועוד, כבר לא יהיו בדיוק אותו דבר. הבעל שם טוב פנה לתלמידו, ר' נחמן מהורדונקה, וביקש ממנו שיתפלל להעברת רוע הגזירה. ר' נחמן ענה לו: "גם זו לטובה". הבעל שם טוב נזף בו ואמר: "כמה טוב שלא היית בדורו של המן, כי אז גם על גזירתו היית אומר – גם זו לטובה…"
אותו בעל הבית – שלצערי למרות שר' יענקל'ה תיעד את השיח ביניהם בספרו, הוא לא כתב את שמו – אמר שאת הסיפור הזה מביא ה'דברי ישראל' ממודז'יץ. הוא מאבחן מתי צריך לומר "גם זו לטובה" ומתי לא. הרעיון הוא, שלגבי העניינים הפרטיים שלו, בן אדם רשאי וצריך לומר "גם זו לטובה". לעומת זאת, לגבי צרת אחרים או צרה של כלל ישראל, אסור לומר כך. ה'דברי ישראל' הסמיך את הרעיון הזה על המילים: "בשלח פרעה את העם ולא נחם אלוקים", והפך את העניין לווארט כל כך יפה! הוא מסביר כך: "בשלח פרעה את העם" – כשיש צרה לעם ישראל, כשיש איזה פרעה שמציק לעם ישראל, אז "ולא נחם אלוקים" – כלומר, במצב כזה אל תשתמש במידה של "נחם" – של נחום איש גמזו. אל תנחם אותם, אלא תנסה לראות מה אתה יכול לעשות! בתפילה, בעזרה, בעידוד – בכל דרך שתוכל. חסידים היו מנסחים ככה: "לעצמך – תדאג ברוחניות. לזולת – בגשמיות". כשבא אליך אורח, אז ההנהגה היא שאת עצמך תשאל אם למדת היום, ואותו תשאל אם הוא אכל ארוחת בוקר. לפעמים אנשים פשוט הופכים את היוצרות.
בעיניי, הסיפור הזה מבטא את היופי של ר' יענקל'ה. הוא חי באהבה עם משפחתו החסידית, הספרים שלו מלאים רעיונות חסידיים משובבי לב, וגם הסיפור המתוק הזה שבו הוא ממש תיעד את הדו־שיח עם אותו חסיד, מעיד על הרמוניה נפלאה, וגם על מעלה מוסרית: ביחס לצרתו של הזולת – צריך לדאוג לו ככל האפשר. לחיים!
