שלום חברים יקרים! אנחנו זוכים לחגוג בשבוע הקרוב את ט"ו בשבט, שהוא החג של ארץ ישראל. אמנם העניין המקורי של 'ראש השנה לאילנות' שייך להיבט ההלכתי של תרומות ומעשרות, אבל אם נתבונן נראה שבמהלך הדורות עם ישראל העניק ליום הזה את המשמעות של העיסוק בשבח ארץ ישראל. נראה לי שאפילו מנהג הנטיעות, שהוא מנהג חדש לגמרי, נובע בעצם מפנימיות ליבם של ישראל, שמרגיש את השייכות הגדולה לארץ. רבים גם נוהגים את המנהג של סדר ט"ו בשבט, שבו יושבים עם פירות הארץ הטובה ומברכים את ה'.
אתם יודעים, רבי חיים ויטאל אמר פעם בשם האר"י הקדוש, שהסגולה הגדולה ביותר להשגת רוח הקודש היא ברכת הנהנין מתוך תשומת לב. הרעיון כאן הוא פשוט: ברכות הנהנין נתקנו על דברים שאני נהנה מהם. הנאות העולם הזה יכולות בקלות לשכנע אותנו שהן עומדות בפני עצמן, והן לא מחוברות לשורש כלשהו. ככל שאנחנו יותר נהנים מדבר מסוים, כך הוא נראה לנו יותר ממשי וחלילה נפרד מהשלמות של ה'. בברכה טמון הכוח לקחת דברים נפרדים, שנותנים לנו אשליה של ממשות עצמאית, ולחבר אותם בחזרה לקדוש ברוך הוא.
בקושי סוחב ת'חיים
לא עובר אצלי ט"ו בשבט בלי שאחזור על סיפור קבוע. כמו שבחנוכה יש 'מעוז צור', שהוא חלק בלתי נפרד מהרפרטואר, כך יש לי סיפור לט"ו בשבט. הסיפור מוכר, ומקורו במסכת תענית. שם מסופר שרב נחמן ורב יצחק ישבו ביחד בסעודה. בשלב מסוים, רב נחמן ביקש מרב יצחק שיאמר דבר תורה. רב יצחק מיד אמר: "אין מסיחין בשעת הסעודה!", אבל לפני שהם נפרדו, רב יצחק סיפר לו את המשל הבא:
"אמשול לך משל, למה הדבר דומה: לאדם שהיה הולך במדבר, והיה רעב ועייף וצמא. ומצא אילן שפירותיו מתוקין, וצלו נאה, ואמת המים עוברת תחתיו. אכל מפירותיו, ושתה ממימיו, וישב בצלו. וכשביקש לילך, אמר: אילן אילן, במה אברכך? אם אומר לך שיהו פירותיך מתוקין, הרי פירותיך מתוקין. שיהא צלך נאה, הרי צלך נאה. שתהא אמת המים עוברת תחתיך, הרי אמת המים עוברת תחתיך. אלא, יהי רצון, שכל נטיעות שנוטעין ממך יהיו כמותך".
במשל הזה יש כמה נקודות מעניינות. ההלך הנודד סובל משלושה דברים: צמא, עייפות ורעב. שלוש המלים המילים הללו, מורכבות מראשי תיבות צע"ר. אתם יודעים, כמו שבגוף אנחנו זקוקים למזון ומשקה, כך גם בנפש: "לא רעב ללחם ולא צמא למים", לפעמים אדם צמא ורעב לתוכן, למזון ושתייה שימלאו את נשמתו.
גם עייפות יכולה להיות נפשית. כידוע, בשינה קורים הרבה דברים: חולמים חלומות, מערכת החיסון מתחזקת וגם חילוף החומרים בגוף מתרחש אז. אבל האמת היא, שהדבר הכי עיקרי בשינה הוא עצם קבלת הכוח להתחדש. היכולת לקום בבוקר בהתחדשות גמורה, עם שיר חדש בלב, היא הסיפור האמיתי. כשבמשל כאן מסופר שהיהודי עייף, אין הכוונה רק שהוא לא ישן מספיק בלילה. העייפות שלו אומרת שהוא לא חווה התחדשות! בקושי סוחב את החיים. כשמישהו הוא "שלעפצעך" הוא פשוט כבר התייאש מלהתלונן, והוא ציני מכך שהחיים אפרוריים.
אותו הלך במשל, מודה לעץ על כל פרט ופרט. גם הנקודה הזאת דורשת לימוד. כשאתה בא להודות למישהו, אל תסתפק באמירת תודה כללית – "היה אירוע מאוד יפה", תפרט! תציין את עושר הצבעים שבארוחה, את היופי של צורת ההגשה והעריכה.
בנינוחות ובהרפיה
היהודי אומר לעץ: אם אברך אותך בפירות מתוקים – כבר יש לך! פרי מתוק, מסמל נתינה. כל אחד צריך לשאול את עצמו, האם יש לו מקום של נתינה בחייו. מה שמאפיין את הפרי, זאת הנקודה שהעץ עושה פירות כלפי חוץ, ולא לצורך העץ עצמו. גם כל אחד מאתנו הוא עץ פרי, וצריך לחשוב, האם באמת יש בנו נתינה ועשייה שהיא לתועלת סביבתנו, ולא רק מה שקשור בהתפתחות האישית שלנו. כמובן צריך להיזהר שהפרי לא יהיה בוסר, או חלילה רקוב.
בשלב שני, היהודי אומר: אם אברך אותך בצל נאה – כבר יש לך. מהו צל בנפש האדם? צל זאת היכולת לקבל את הזולת כמות שהוא. רוב הזמן אנחנו שומרים על איזו תדמית או פוזה כלשהי, ולא מאפשרים לאחרים להיכנס לחיינו. בן אדם שיושב בצלו של מישהו שמקבל אותו, יכול להיות כמות שהוא, בנינוחות ובהרפיה, וזה הדבר הכי משמח שיש. כשאנחנו נמצאים במחיצתו של מי שמקבל אותנו כפי שאנחנו, לא רק שטוב לנו, אלא שהטוב הזה בא לידי ביטוי בצורה חופשית. אז גם כאן יש סוג של משימה – כל אחד מאתנו, חוץ מלתת פרי מתוק, צריך לפתח גם צל נאה. שמי שיבוא במחיצתנו, יוכל להיות בנינוחות וישמח בעצמו איך שהוא.
אני לא יודע אם אתם מכירים תופעה כזאת, אבל יש אנשים כל כך ביקורתיים, שאם רק רואים אותם, כבר מקבלים התכווצות. אפילו אם רק רואים את המספר שלהם בנייד, כבר מקבלים רטט בלב… אני אומר את זה בכאב גדול. אדם כזה יכול להיות המנהל או ראש הישיבה או השכן – לא משנה. הדוגמאות הן אין סופיות, אבל החכמה היא לא לתת מוסר לזולת או לתקן אחרים, אלא לטפל בעצמנו – שיהיה לנו יעד להשגה, שמי שיבוא במחיצתנו ישב בצל נאה. שנקבל אותו מצד עצם היותו יציר כפיו של הקדוש ברוך הוא, וצאצא של אברהם אבינו.
השלב השלישי בדברי ההלך, הוא אמת המים. יש הבדל בין אמת המים לבין נביעת המעיין. הנביעה היא המקור, ואמת המים היא תעלה מלאכותית שהחקלאי עושה עד השדה שלו כדי להשקות אותה. הביטוי לזה בנפש הוא, שאדם יכול לפעול כדי להזין את עצמו מבחינה רוחנית – לייסד שיעור בבית, או לקנות ספרים מתאימים. במקום להתלונן על זה שאין מספיק שיעורי תורה באזור, או שחסרים רבנים ביישוב, אנחנו צריכים לדאוג שתהיה אמת מים שתגיע עד אלינו.
לחיים!