שלום חברים. במוצאי שבת יחול יום השנה של האדמו"ר רבי מאיר מאמשינוב זצ"ל, סבו של הרבי הנוכחי, שאהבת ישראל וחביבות כלפי כל יהודי היו טבועות בליבו. אפשר לומר שהיחס שלו לכל אחד היה כמו שרבי מאיר – כשמו שלו – אומר בגמרא "בין כך ובין כך אתם קרויים בנים", לא משנה מה תעשו – אתם הילדים שלי.
אם כבר, נוסיף ונאמר שלאבא שלו קראו האדמו"ר רבי שמעון מאמשינוב, ואפשר לומר שבנו גם קיים את אמירתו המפורסמת של רבי שמעון בר יוחאי: "אנן בחביבותא תליא מילתא" – אנחנו תלויים באהבתנו, ובאמת החביבות שקרנה ממנו לכל יהודי שפגש הייתה מאפיין מיוחד שלו.
עליהם ולא עליכם
אני רוצה להקריא בפניכם קטע שכתב הרב חיים סבתו, בו הוא מספר על מה שהתרחש כשהיה עם חברו במחיצת האדמו"ר מאמשינוב במעמד קידוש לבנה במוצאי יום כיפור, עם פרוץ מלחמת יום כיפור.
"השעה הייתה קרוב לחצות הלילה, וחסידי אמשינוב מאחרים בתפילות היום הקדוש ומוסיפים הרבה מחול על הקודש. כשראיתי אותם שמחתי, כבר חששתי שהחמצתי החודש את ברכת הלבנה במניין. איפה עוד אמצא לי מניין בשעה כזו, ויותר שמחתי שזכרתי מאמר רבותינו שכל המברך את הלבנה בשמחה מובטח לו שלא יארע לו שום נזק בתוך החודש.
"עוד לא הספקתי לומר את הדברים לחברי דוב שהיה מהלך לצידי, עד שדחפו אותנו החסידים לתוך הרחבה: לכו לרבי ויברך אתכם. הובלנו אל הרבי, האדמו"ר הזקן מאמשינוב, וכל החסידים עומדים צפופים מסביב לו. שני חיילים צעירים היינו – דוב ואני. קרבנו אליו והחסידים דוחקים אותנו מכאן ומכאן, מטים אוזן לשמוע מה יאמר. עטף האדמו"ר את ידי בשתי ידיו כשהוא מלטף אותן בחום, הביט בי ואמר: תיפול עליהם אימתה ופחד, תיפול עליהם אימתה ופחד, עליהם – ולא עליכם.
"יצאנו מלפניו. עלינו על האוטובוס, סבורים היינו שעוד כמה ימים נשוב. שלושה ימים נוראים היה תואר פניו של האדמו"ר עומד נגד עיניי והמילים שאמר נשמעות באוזניי, ובכל פעם שהיה פחד בא ומאיים ליפול עליי, נראתה לי דמותו כשהוא אומר "עליהם ולא עליכם, עליהם ולא עליכם", ושקטתי. עד ששמעתי – דוב נפל. באותה שעה לא נראתה לי עוד דמות הזקן.
"עברו ימים וחשבתי להגיע אל האדמו"ר ולספר לו מה עברנו, מה התפללתי ואיך שיוועתי ואיך נדרתי, ובכל פעם שהייתה המחשבה הזו עולה לפני, אמרתי לעצמי: והרי אחר שאשלים ישאל אותי האדמו"ר בקול רך: וחברך שהיה איתך אותו לילה בקידוש לבנה? ואז אהיה מוכרח להשפיל את עיניי ולומר לו: דב נפל, כמה צער אגרום לו לזקן… לא הלכתי. חזרתי לתלמודי. אחר כמה שנים לא יכולתי יותר, אמרתי: אלך, ומה שיהיה יהיה. נסעתי לבית וגן. פגשתי חסידים, שאלתי אותם על הרבי מאמשינוב. אמרו לי: לפני כמה שעות הסתלק האדמו"ר לבית עולמו…"
לגדל ש"ס ופוסקים
איזו הבנה יקרת ערך! לפעמים יש לנו איזה רצון לעשות משהו טוב עבור מישהו מבני המשפחה, ידיד מהעבר או רב מהישיבה, מישהו שהיינו רוצים לשמח, ובא הסיפור הזה ומזכיר לנו לא להתמהמה.
במקביל, כדאי לראות את הרגישות הזו של הרב סבתו, כמה הרבי נגע בליבו. הוא הרגיש אותו לא רק כרבי שמחלק ברכות, הוא הרגיש שהלב שלו ממש היה עם החיילים. הברכה שהוא קיבל הייתה עבורו יותר מאשר ברכה להגנה ולשמירה, הוא הרגיש את החביבות והאהבה של אותו רבי זקן ומאיר שליוו אותו בזמן המלחמה וגם אחריה, עד שהוא נמנע מלבקר אותו כדי לא לצער אותו.
אגב, למרות שהנושא שלנו כרגע הוא האדמו"ר רבי מאיר ולא הרב סבתו, בכל זאת אי אפשר שלא להתעורר מהכתיבה של הרב סבתו, ובפרט בנקודה בה הוא חוזר היישר ממוראות המלחמה אל הישיבה ולספסל הלימוד, כמו שנאמר "לולי תורתך שעשועי אז אבדתי בעניי".
כמו כן, כדאי להזכיר שאחד האדמו"רים החשובים בדורנו הוא הרבי מאמשינוב שליט"א, הנכד של רבי מאיר מצד בתו. בתקופת מלחמת העולם השנייה רבי מאיר היה בשנחאי, ואז נערך השידוך בין בתו לבין אחד מתלמידי ישיבת מיר, רבי חיים מיליקובסקי. באותם ימים, רבי חיים – כמו עוד מתלמידי ישיבת מיר – היה ללא זקן, והיו כאלה ששאלו את הרבי: איך אתה לוקח כזה חתן לבתך? בתגובה, הרבי אמר שלגדל זקן אפשר תוך כמה ימים, אבל לדעת ש"ס ופוסקים – זה אורך זמן רב יותר… ובאמת, מהשידוך הזה יצא נכד שכזה שכל מי ששמע עליו יודע שהוא פאר ישראל. על הרבי הנוכחי אפשר בהחלט לקרוא את הפסוק: "צהלי ורוני יושבת ציון כי גדול בקרבך קדוש ישראל". כמדומני שמי שמכיר קצת את הרבי יודע שזו לא הגזמה.
אביו של הרבי הנוכחי, כאמור, היה חתנו של האדמו"ר רבי מאיר, אבל אחרי שהוא נפטר הוא קיבל את התואר החדש – אביו של הרבי שליט"א. לפני שנים, באחד הימים הגעתי לקבלת קהל אצל האדמו"ר – באותה תקופה זה היה בשעות שלפנות בוקר – דפקתי בדלת, ואביו פתח אותה והכניס אותי בעצמו אל בנו האדמו"ר… אם להשתמש בלשון המשנה על זכותה של האמא – "אשרי יולדתו", הרי שביחס לרבי מאמשינוב אפשר בהחלט לומר: אשרי אביו ואימו שזכו להביא כזו נשמה לעולם, ואשרי האדמו"ר רבי מאיר מאמשינוב שהשאיר אחריו נכד שכזה.
חברים יקרים, לחיים! יהי רצון שיהיו לנו היכולת והזכות מול כל מי שנפגוש – יחד עם כל ההסתרות והשיפוט הטבעי – לזכור את אמירתו של רבי מאיר "בין כך ובין כך אתם קרויים בנים" ואת האמירה של רשב"י "אנן בחביבותא תליא מילתא" – אגב, בעיניי חביב יותר לומר את המילה הזו בארמית… – ולהראות חביבות ואהבה למי שאנחנו פוגשים, ובמצבנו הנוכחי כאשר אחינו יוצאים ללחום לעזרת ישראל מיד צר, נקדיש לכל החיילים את אמירתו של הרבי: "תיפול עליהם אימתה ופחד" – עליהם ולא עליכם, ויהי רצון שתשרה שכינה גם באמירה הזו. לחיים לחיים.
