חברים יקרים, חנוכה כבר מאחורינו, אבל ליתר דיוק: הוא לא מאחורינו אלא בתוכנו, כי מכל הארה בלוח השנה היהודי, כמו גם מכל מצוה שקיימנו, יש לנו "צוותא" וחיבור עם האור של אותו תאריך ואותה מצוה, ואיתו אנחנו ממשיכים אל ימות השנה הבאים, ובמקרה שלנו – אל ימות החורף. ובבואנו בחנוכה, מדובר הן בהארת נס חג החנוכה בכך שנרבה תמיד להודות על הניסים וההשגחות הגלויים והנסתרים, והן בחנוכת הבית – לחנוך את הבית שלנו לטובת הגילוי המיוחד שראוי שיהיה בו.
לרבי נחמן יש סיפור שנהוג בדרך כלל לספר אותו בחנוכה, שנקרא 'מעשה מאורח'. הוא מתחיל במילים "אחר הדלקת נר חנוכה בלילה אורח נכנס לבעל הבית…", אבל אני מבקש להציע לספר קטע מהסיפור הזה דווקא לאחר חנוכה, עם תום ימי החג. כך שאפשר לדרוש את המילים "אחר הדלקת נר חנוכה בלילה אורח נכנס לבעל הבית", במובן זה שלאחר שהסתיימו כל ימי חנוכה האורח נכנס בתוכנו ושואל את השאלות הבאות.
יש כאן, אם כן, בקשה לגמישות ופתיחת הלב מצד הקוראים שמתוועדים איתנו – לקרוא את המילים הללו ולתת להן להאיר אותנו. ואמנם בדרך כלל אנחנו מסיימים את התוועדותנו בברכת 'לחיים', אבל הפעם אומר את זה כבר עכשיו. לחיי כל מי שבא בלב פתוח לקרוא את הדברים לאחר חנוכה ולתת להם להיכנס לליבו. לחיים, לחיים!
שיחת הלב
בואו ננסה יחד לראות את הברכה המיוחדת שבסיפור הזה, ומראש אני יכול לומר שעיקר העניין הוא ביחס לשאלה איך להאיר את המרחב הביתי. כידוע, המזמור של חנוכה הוא "מזמור שיר חנוכת הבית", ועניינה של חנוכה הוא כמו התחלה וחניכה של משהו חדש שמתחיל את דרכו, ואנחנו מכינים אותו לעבודה הראויה לו. ו'חנוכת הבית' פירושה: להביא את הבית למצב האידאי, הגבוה והנעלה שהוא אמור וראוי ובאפשרותו להיות עבורנו – הבית היהודי.
אַחַר הַדְלָקַת נֵר חֲנֻכָּה בַּלַּיְלָה, אוֹרֵחַ נִכְנַס לְבַעַל הַבַּיִת וְשָׁאַל לְבַעַל הַבַּיִת: מֵאַיִן פַּרְנָסָתְךָ? וְהֵשִׁיב לוֹ: אֵין לִי פַּרְנָסָה קְבוּעָה בְּבֵיתִי, רַק מִחְיָתִי מִן הָעוֹלָם.
בשאלה הראשונה, האורח נכנס ושואל את בעל הבית "מֵאַיִן פַּרְנָסָתְךָ?". פרנסה זה לא רק במובן של משכורת; זו השאלה מה ממלא אותך, מזין אותך ומטיב אותך. ובעל הבית עונה לו בכנות: הבית לא תמיד ממלא אותי, אין לי פרנסה קבועה בביתי, "רַק מִחְיָתִי מִן הָעוֹלָם" – אני נצרך לצאת החוצה בשביל להתמלא.
וְשָׁאַל לוֹ: מָה אַתָּה לוֹמֵד? וְהֵשִׁיב לוֹ.
השאלה הבאה "מָה אַתָּה לוֹמֵד?" זו שיחה של התקרבות. יש כל מי סגנונות בשאלה כזו: אפשר לשאול "מה אתה לומד?" בשביל לבחון מישהו, אפשר לשאול "מה אתה לומד?" בשביל לתחקר, ואפשר לשאול "מה אתה לומד?" בשביל להתקרב ולדעת היכן אתה מונח בנפשך. אילו הוגי דעות ואיזה צדיקים מעוררים אותך לחיים.
וְהָיוּ מְשִׂיחִים יַחַד. עַד שֶׁנִּכְנְסוּ בְּתוֹךְ שִׂיחַת דְּבָרִים הַיּוֹצְאִים מִן הַלֵּב, וְהִתְחִיל הַבַּעַל הַבַּיִת לְהִשְׁתּוֹקֵק וּלְהִתְגַּעְגֵּעַ מְאד אֵיךְ מַשִּׂיגִים וּמַגִּיעִים לְאֵיזֶה דְּבַר מַעֲלָה שֶׁבִּקְדֻשָּׁה. אָמַר לוֹ הָאוֹרֵחַ: אֲנִי אֶלְמַד עִמְּךָ. וְתָמַהּ הַבַּעַל הַבַּיִת וְהִתְחִיל לַחֲשׁב אוּלַי אֵינוֹ בֶּן אָדָם כְּלָל.
מה פתאום שבעל הבית יחשוב שאולי הוא אינו בן אדם? בסך הכל בשורות המעטות שקראנו מתוארת התרחשות נעימה – "עַד שֶׁנִּכְנְסוּ בְּתוֹךְ שִׂיחַת דְּבָרִים הַיּוֹצְאִים מִן הַלֵּב, וְהִתְחִיל הַבַּעַל הַבַּיִת לְהִשְׁתּוֹקֵק וּלְהִתְגַּעְגֵּעַ מְאד אֵיךְ מַשִּׂיגִים וּמַגִּיעִים לְאֵיזֶה דְּבַר מַעֲלָה שֶׁבִּקְדֻשָּׁה", ותו לא!
אפשר לומר שהחשש שלו נובע משום שהוא מכיר כל כך הרבה שיחות בחייו שהן מתנהלות מחיצוניות לחיצוניות. יש יותר מדי שיחות שלא נאמר בהן כלום, ואפשר לתמצת אותן ב"לא נגע ולא פגע". והנה פתאום הגיע מישהו שהוא לא יודע מי הוא, ותוך זמן קצר קורה ביניהם משהו מאוד מיוחד – "שֶׁנִּכְנְסוּ בְּתוֹךְ שִׂיחַת דְּבָרִים הַיּוֹצְאִים מִן הַלֵּב", שעליהם אמרו חכמינו שהם גם נכנסים אל הלב. לכן בעל הבית תוהה: מי הוא? מי זו הדמות הזו שהצליחה לבקוע את כל המסכים, את הלב הסגור, ולהיכנס אל פנימיות ליבי. כך עולה לו המחשבה "אוּלַי אֵינוֹ בֶּן אָדָם כְּלָל".
אַךְ חָזַר וְרָאָה שֶׁהוּא מְדַבֵּר עִמּוֹ כְּדֶרֶךְ בְּנֵי אָדָם. אַךְ תֵּכֶף נִתְחַזֵּק הָאֱמוּנָה אֶצְלוֹ לְהַאֲמִין בּוֹ, וְהִתְחִיל תֵּכֶף לְקָרְאוֹ רַבִּי.
כיום יש לנו אינפלציה של תארים, ומקובל לקרוא לכל אחד 'רבי'. אבל אצל רבותינו וחכמינו, 'רבי' זה אומר שיש לאדם הזה עניין מיוחד שהוא מתמחה בו, והוא יכול ללמד את האחרים מתחום ההתמחות שלו. לכן אפשר לומר, לאור השורות הקודמות, שהאורח הוא רבי לענייני "שִׂיחַת דְּבָרִים הַיּוֹצְאִים מִן הַלֵּב". כלומר: רבי גדול שמלמד את האפשרות להגיע לשיח פנימי כזה.
רבי, למדני
וְאָמַר לוֹ: קֹדֶם כָּל אֲנִי מְבַקֵּשׁ לִלְמוֹד מִכֶּם אֵיךְ לְהִתְנַהֵג בִּכְבוֹדְכֶם, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁאֶפְגֹּם מַמָּשׁ בִּכְבוֹדְכֶם חַס וְשָׁלוֹם, רַק אַף־עַל־פִּי־כֵן בֶּן אָדָם קָשֶׁה לוֹ לְהִזָּהֵר לְגַמְרֵי כָּרָאוּי, עַל כֵּן אֲנִי רוֹצֶה שֶׁתְּלַמְּדוּנִי אֵיךְ לִנְהֹג בִּכְבוֹדְכֶם.
למה זה כל כך חשוב לבעל הבית?
בכל מערכת יחסים, כשאני רוצה לקבל את מלוא הברכה הפוטנציאלית הקיימת בה, זה נעשה על ידי כבוד. למשל: אני יכול לשמור את השבת ולא לחטוא, כלומר להשגיח שלא יקרה חילול שבת ח"ו, אבל זה רק עניין פסיבי; לעומת זאת, כדי לקבל את האור ואת ברכת השבת – זה נעשה על ידי הפעולות האקטיביות לכבוד השבת. כמו כן, יש כבוד לתלמיד חכם, לבית כנסת, להורים, לאישה ולזקן. פעולת הכבוד מגלה את המהות המיוחדת של מי שעומד מולי, כי בשביל שאוכל לכבד מישהו, לרוב אני מצמצם את עצמי בשביל לאפשר לזולת להתגלות. וככל שהקשר יותר חשוב ומשמעותי עבורי, אני ארצה יותר להשתמש בכבוד בשביל לקבל את הברכה המיוחדת שנמצאת בו.
הרבה פעמים אנחנו מצפים שהזולת יבין לבד איך לכבד אותי, או שאני מנסה לבד להבין איך לכבד אותו. אבל כאן רבי נחמן שם בפי בעל הבית לימוד מאוד חשוב. הוא אומר לאורח "אֲנִי רוֹצֶה שֶׁתְּלַמְּדוּנִי אֵיךְ לִנְהוג בִּכְבוֹדְכֶם". הוא פונה אליו בלשון רבים, כמו שמקובל לפעמים בבתי המדרש, בצורה מכובדת. אבל מעבר לזה, הוא אומר – ואיזה לימוד נפלא יש כאן – שהוא לא מנסה להבין לבד הכל, אלא הוא פונה אליו ואומר לו "תלמד אותי"!
את הבקשה הזו הצעתי כמה פעמים בסדנאות לזוגות וגם בין חברים, לנהל שיח ולבוא בשאלה אל האחר – אל החבר, אל בת או בן הזוג – "אני רוצה שתלמד אותי איך לנהוג בכבודך". זו יכולה להיות הפעלה נהדרת לחנוכה ולכל השנה – להדפיס את הסיפור ולקרוא אותו, וכשמגיעים אל המילים "אֲנִי רוֹצֶה שֶׁתְּלַמְּדוּנִי אֵיךְ לִנְהוג בִּכְבוֹדְכֶם", לנהל שיח. כשאני שואל את הזולת "תלמד אותי איך לנהוג בכבודך", מה שבטוח הוא שהטעויות יקטנו ויצטמצמו, כי כשהזולת מלמד אותי, זה הרבה יותר משמעותי מאשר שאני מנחש את זה לבד.
לחיים לחיים.
