שלום חברים, לפעמים אנחנו פוגשים סיפור שיש בו הרבה שמות ותאריכים, אבל אם מניחים רגע את הפרטים בצד, מגלים שהוא מספר בעצם משהו מאוד פשוט ועמוק על החיים שלנו.
ר' מוט'לה מהורנוסטייפל היה נכדו של רבי יעקב ישראל מצ'רקאס, חתנו של האדמו"ר האמצעי מלובביץ'. רבי יעקב ישראל היה בן לאדמו"רי צ'רנוביל, אבל כמובן היה גם קשור עמוקות לתורת חב"ד. במשך שנים הוא חי בעיר הורנוסטייפל, אבל יום אחד הוא קם ועזב את העיר למקום אחר. תושבי העיר כאבו מאוד את עזיבתו, אבל הוא הרגיע אותם ולאחר זמן שלח לשם את נכדו, ר' מוט'לה. ר' מוט'לה נעשה אדמו"ר עוד בחיי סבו, ורבים רבים הגיעו אליו.
הסיפור ממשיך דווקא דרך אחד מחסידיו של ר' מוט'לה. שמו היה ר' חיים פרץ קנייבסקי. הוא התאלמן כשהיה בערך בן שישים, ונשאר עם בנותיו. הוא פנה אל רבו ושאל אם נכון עבורו להתחתן שוב, ואם כן – מה עליו לחפש. ר' מוט'לה אמר לו לחפש אישה שתהיה שמחה להינשא לו, שתראה את מעלותיו ואת החן המיוחד שבו, והבטיח לו שיהיו לו בנים. הוא אכן מצא אישה כזאת, השניים נישאו, ונולדו להם שלושה בנים. אחד מהם נקרא יעקב ישראל – על שם האדמו"ר – הלא הוא הסטייפלר, אביו של ר' חיים קנייבסקי זצ"ל.
והנה, בתוך כל הסיפור הזה, יש נקודה שנוגעת במיוחד. הסטייפלר סיפר (מופיע בספר 'אורחות יעקב') שאביו היה יושב איתו בילדותו בכל שבת ולומד איתו בספר חסידות של רבי יעקב ישראל מצ'רקאס, סבו של ר' מוט'לה. השנים עברו. אותו ילד בנה את עולמו הרוחני ונעשה לאחד מגדולי התורה בציבור הליטאי, הוא גם היה גיסו של החזון איש, אבל גם שנים רבות אחר כך נשאר בו געגוע לאותו ספר שאביו היה לומד איתו בכל שבת.
הרגשה של בית
זה דבר שכדאי להתעכב עליו. הסטייפלר לא התגעגע רק לתוכן שהיה כתוב בספר. הרי הוא כבר היה אדם גדול בתורה, ודאי יכול היה למצוא ספרים אחרים וללמוד בהם. הגעגוע היה לספר שהיה קשור בזיכרון של אבא. הוא התגעגע לציור של אבא שיושב איתו בשבת ולומד. הספר עצמו נשא בתוכו את הקשר, את הבית, את הילדות ואת התחושה של הזמן שבו הוא ישב ליד אביו.
אנחנו מכירים את זה גם בדברים הפשוטים ביותר. יש טעם של בית אבא וטעם של בית אמא שנשאר איתנו במשך כל החיים. לפעמים זה אפילו מאכל פשוט מאוד, שאולי אם נטעם אותו במקום אחר לא נחשוב שהוא מיוחד, אבל בבית הוא היה משהו אחר. לא בגלל המאכל עצמו, אלא בגלל כל מה שהיה סביבו. הוא היה קשור לאנשים, לשולחן, לבית, לשבת, לתחושה שהייתה לנו שם. כך גם בדברים רוחניים: ניגון, סיפור, ספר, לימוד משותף או מנהג משפחתי יכולים להפוך לזיכרון שנשאר עמוק מאוד בתוך האדם.
ילד שגדל בבית שבו אבא יושב איתו ולומד, אינו מקבל רק את תוכן הלימוד. הוא מקבל חוויה. הוא מקבל ציור. הוא לומד מה המשמעות של שבת, מה המשמעות של קשר, מה המשמעות של אבא שפנוי לשבת לידו. גם אם במשך השנים הוא יעבור הרבה שינויים ויפגוש עולמות אחרים, משהו מהחוויה הזאת נשאר בתוכו. לפעמים רק אחרי שנים הוא מבין עד כמה הדברים הקטנים שקיבל בבית הפכו לחלק ממנו.
ואולי זו אחת המתנות הגדולות שאנחנו יכולים לתת לילדים: לא רק ידע ולא רק הוראות, אלא זיכרונות של בית. ילד לא בהכרח יזכור כל מה שאמרנו לו, וגם לא כל שיעור שלמד איתנו. אבל הוא יזכור איך הרגיש בבית. הוא יזכור את השבתות, את הניגון, את הישיבה המשותפת, את התחושה שיש מקום שבו הוא שייך. הדברים האלה הופכים עם הזמן לשפה הפנימית של האדם.
תעבירו את זה הלאה
זה מביא אותנו לדוד המלך. בספר שמואל מסופר שכאשר הפלשתים שלטו בבית לחם, דוד התאווה למים מבור בית לחם ואמר: "מי ישקני מים מבאר בית לחם אשר בשער". שלושה מגיבוריו שמעו את דבריו, יצאו אל תוך מחנה הפלשתים, הגיעו לבאר, שאבו את המים וחזרו איתם אל דוד. ואז קורה דבר מפתיע: דוד אינו שותה את המים. "ולא אבה לשתותם, ויסך אותם לה'".
יש כמובן פירושים שונים למעשה הזה. יש שמפרשים שהמים לא היו ראויים לשתייה, ויש שמסבירים שדוד ביקש מים צלולים מבית לחם. אבל אפשר לשמוע כאן גם את הגעגוע. בית לחם הייתה עיר הולדתו של דוד. המים מבית לחם אינם רק מים. הם מחזירים אותו למקום שממנו בא, לזיכרון, לילדות, לטעם של בית. אולי זו הסיבה שהכמיהה הזאת הייתה כל כך חזקה.
והתגובה של דוד הופכת את הסיפור לעמוק עוד יותר. הוא לקח את הדבר שהוא כל כך רצה, את הדבר שהיה קשור אצלו לגעגוע הגדול ביותר, ובסופו של דבר לא שתה אותו אלא ניסך אותו לה'. כאילו הוא אומר: אני לוקח את הדבר היקר לי ביותר, את ההשתוקקות הגדולה ביותר שלי, ומעלה אותה למקום גבוה יותר. זה עומק המושג של הקרבה – לא סתם לוותר על משהו, אלא לקחת דבר שהוא יקר לי ולהקדיש אותו.
אולי גם הגעגוע לבית יכול להפוך לדבר כזה. אנחנו מתגעגעים לדברים שקיבלנו בילדות, לאנשים, לשבתות, לניגונים ולרגעים שבהם הרגשנו שייכים ובטוחים. אבל הגעגוע אינו חייב להישאר רק מבט לאחור. אפשר לקחת את מה שקיבלנו ולהעביר אותו הלאה. אם קיבלתי מאבא זמן, אני יכול לתת זמן. אם קיבלתי ממנו אהבה ללימוד, אני יכול לשבת עם הילד שלי וללמוד. אם קיבלתי שבת שיש בה קשר, אני יכול ליצור לילדים שלי שבת שהם ירצו לזכור.
חברים יקרים, לחיים! בסופו של דבר, אולי זה מה שאנחנו משאירים אחרינו. לא רק הדברים שאמרנו לילדים, אלא התמונות שהם חוו בלי לשים לב: אבא שיושב, אמא שמקשיבה, משפחה שנמצאת יחד, ניגון שחוזר בכל שבת, ספר שנפתח שוב ושוב. אלה הדברים שיום אחד, בעוד שנים, עשויים להפוך ל"טעם של בית אבא". לחיים לחיים!
