הכר את עצמך

הכר את עצמך

שלום חברים! אתם יודעים שביום שישי השבוע, ג' במרחשוון, נפגשים שני יארצייטים של צדיקים מיוחדים. הראשון שרציתי לדבר עליו, הוא גדול הדור בזמן שלנו – הרב עובדיה יוסף זצ"ל. מן הסתם, רבים מכם זוכרים את ההלוויה של הרב עובדיה, אליה הגיעו מאות אלפים מעמך בית ישראל. באופן אישי, מאוד התפעלתי באותו זמן מהכוח המופלא של עם ישראל לכבד גדול בישראל.

בלימוד התורה יש דרכים רבות, ודרכו של הרב עובדיה יוסף לא תמיד הייתה מוסכמת על כולם. בכל זאת, כולם אהבו והעריכו אותו, גם אם חשבו אחרת בדרכי הפסיקה. הכבוד שעם ישראל נתן לרב עובדיה ולתורתו, היה מדהים! נראה לי שההלוויה שלו הייתה הכי גדולה בעם ישראל, מאז ההלוויה של משה רבינו! לפעמים יש לנו נטייה טבעית כזאת, שאם יש אצלנו נקודות של חוסר הסכמה עם הזולת, אנחנו מחליטים להתעלם ממנו לגמרי. לעומתה, הרעיון הזה שאפשר לכבד גם כשלא מסכימים, צריך להיות המוטו שלנו בחיים.

להחזיר את העטרה

אתם יודעים, בשנות החמישים, כשהתחילה להגיע העלייה מארצות המזרח, העולים החדשים עברו חוויה כואבת מאוד של ניתוק מהמסורת. הניתוק בא קודם כל ביוזמה של הממסד, שניסה ממש לנתק עדות שלמות מהמסורת שלהן, ולהעביר אותם תהליך מזורז של קבלת התרבות האירופאית־מערבית. אבל לצער הלב, צריך לומר שהיה גם ניתוק במסגרת של היכלי התורה. במשך שנים, היה סוג של ניתוק מדרכי הלמדנות והפסיקה הספרדית. בבתי המדרש נשבה רוח שהובילה לעזיבת שלשלת הזהב של מורשת ספרד.

כשמנתקים מישהו מהמורשת שלו, בעצם משדרים לו שהוא חס ושלום חסר ערך. להבדיל, על האנטישמיות אומרים שהסכנה הכי גדולה שבה היא, כשיהודי מתחיל להזדהות עם הטיעונים האנטישמיים כלפיו. כשמנתקים מישהו מהשורשים שלו, וגורמים לו ניכור כלפי מה שהוא היה, זה עוול גדול. גם אם רוצים לחבר אותו 'למקום הנכון' כביכול, אין באמת יכולת להעניק לו מקום אמיתי. עלול היה לגדול חלילה בארץ דור שלם שהוא לא פה ולא שם. מנוכר לעבר, ובלי עתיד. הקב"ה נתן מתנה גדולה לדור הזה – את הרב עובדיה יוסף. הוא חיבר את היהודים הרחוקים יותר – המסורתיים – חזרה לתורה ומצוות, ובנוסף – בתוך היכלי התורה הוא חיבר דור שלם בחזרה אל המורשת המפוארת של הלימוד הספרדי. האור הנפלא של החיבור לשלשלת הדורות עורר את הרגש היהודי של רבבות אלפי ישראל, וכולם באו לכבודו.

עיצומו של יום

היארצייט השני – ובעצם הראשון – שחל בג' מרחשוון, הוא של רבי ישראל מרוז'ין זי"ע. על היארצייט הזה חסידים נוהגים לומר, ש"עיצומו של יום מכפר". הביטוי הזה מופיע אצל נכדו הקדוש – רבי ישראל מהוסיאטין, שהיה אדמו"ר בתל אביב. צעיר הבנים של רבי ישראל מרוז'ין נקרא בשם רבי מרדכי שרגא מהוסיאטין, ובנו היה הצדיק התל אביבי, שדרך אגב קבור דווקא בבית הקברות העתיק בטבריה. בכל אופן, רבי ישראל הזה היה עולה בכל שנה לגור בירושלים במהלך חודשי הקיץ – מראש חודש תמוז עד ג' מרחשוון. תקופת החגים הייתה מסתיימת אצלו בטיש ההילולא של הסבא – רבי ישראל מרוז'ין. בכל שנה, ר' ישראל הנכד חזר ואמר, שמקובל היה אצל זקני החסידים שבג' מרחשוון "עיצומו של יום מכפר". זהו התאריך היחיד – מההיכרות שלי לפחות – אצל החסידים שמשתמשים עליו בביטוי מופלג שכזה.

נסיים בווארט של הרב עובדיה, דווקא מתורתו בתחום המדרש. יש לרב עובדיה ספר נחמד ונעים מאוד וגם שווה לכל נפש, על פרקי אבות, שנקרא 'ענף עץ אבות'. שם הוא מדבר על נוסח הברכה שמברכים בחתונה: "שמח תשמח רעים אהובים כשמחך יצירך בגן עדן מקדם". הוא מפרש שמדמים את שמחת הנישואין לשמחת אדם הראשון באשתו בגן עדן, כי שם לא הייתה לו אפשרות לבחור כלה אחרת. לפעמים יש לאחד מבני הזוג הרהורים, שמא הבחירה שלו לא הייתה הכי טובה, ואולי מחכה לו אי שם שידוך אחר, יותר ראוי. לכן אנחנו מברכים את החתן והכלה, שכמו שלאדם הראשון בגן עדן הייתה בהירות גמורה מי השידוך המתאים לו, כך יזכו גם הם. כשיש בהירות, ממילא הלב שלם ושמח באמת. אנחנו מאחלים לכל זוג שיהיו בעלי ודאות, כמו בגן עדן.

חברים יקרים! אמנם דיברנו על יארצייטים, אבל אצל חסידים גם כשיש יארצייט אומרים 'לחיים'. העניין הוא, שעל צדיקים אנחנו אומרים "זצ"ל", כלומר שהזיכרון של הצדיק מוליד ברכה. יש כאלה שמעלים זיכרונות רק בשביל לעורר כאב על מה שהיה ואיננו, אבל אצל צדיקים זה הפוך. הזיכרון מעורר חיים, וממילא יושבים להתוועד ומעלים סיפורים שמעוררים אצלנו רצון להשתנות. אנחנו זוכים לשמוח בדברי תורתם של הצדיקים, וכל פעולה ומעשה שמספרים מהצדיקים מעוררים רגשי חיים. אז חברים אהובים, תאמרו כולכם לכבוד הצדיקים – 'לחיים!'

אהבת את המאמר? שתפו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד מאמרים שיכולים לעניין אותך

מצאתם טעות בכתבה?

נשמח שתדווחו לנו וככה נוכל לתקן...

דילוג לתוכן