שלום חברים יקרים! חודש אדר שמח ומבורך! אמנם אנחנו רק באדר א', אבל כבר עברנו את פורים קטן ואפשר בהחלט להתחיל לדבר על ענייני הפורים, ולהתכונן ליום הקדוש והנשגב הזה.
אני לא יודע אם יצא לכם לשמוע על הרבי הראשון של חסידות מודז'יץ – רבי ישראל ממודז'יץ זי"ע, שהספר שלו על התורה נקרא 'דברי ישראל'. באחת התורות שלו בספר, הוא מביא משל מעניין בקשר לפסוק שמופיע במזמור הידוע בתהלים, פרק כ"ב, שאמרה אסתר המלכה – "אֵ-לִי אֵ-לִי לָמָה עֲזַבְתָּנִי?".
הנסיך, הגרזן והגעגוע
המשל מספר על מלך שבנו התנהג בצורה מבישה, ועורר בו כעס גדול מאוד. המלך החליט לגרש את הבן מהארמון, ואכן הבן יצא לדרכים ונדד ממקום למקום, עד שלבסוף מצא מקום לחיות בביתו של אדם כפרי פשוט, והחל להתפרנס מעבודה קשה בתור חוטב עצים.
לימים, הגרזן שאיתו עבד התקלקל ונעשה פחות ופחות חד ויעיל, והתוצאה הייתה שמלאכת חטיבת העצים התנהלה בקושי רב. פתאום, בתוך הקושי הגדול, נזכר הבן באביו המלך שמאומה לא חסר באוצרותיו, והחליט לכתוב לו בקשה – שישלח לו גרזן חדש מושחז היטב. אתם יכולים לתאר לעצמכם את ההמשך… כמה זה עצוב: כשבן המלך, שגלה מעל שולחן אביו, סוף סוף נזכר בו אבל הוא פונה אליו בצורה כל כך קטנה ונמוכה – כל מה שמעניין אותו הוא הגרזן שיעזור לו להמשיך לעבוד במלאכתו הפשוטה, ואין במכתבו אפילו צל של בקשה לחזור הביתה לזרועותיו של אבא – הוא לא גורם נחת רוח לאביו.
האבא-המלך כמובן לא נענה לבקשה, ואפילו לא הגיב למכתב. עם הזמן, מצוקתו של הבן הלכה וגברה, עד שמשהו נפתח בחדרי הלב שלו, והוא התחיל להתגעגע לאביו באמת. הוא חלם שוב על העונג להיות במחיצתו של אביו, ורצה לשוב לארמונו. הוא כתב מכתב נוסף, אבל עם תוכן שונה בתכלית: "אבא, אני כל כך מתגעגע אליך! אני רוצה לשוב להיות איתך!". כעת המלך שמח במכתב, ודאג להחזיר את הבן הביתה.
הרבי ממודז'יץ מסביר את הנמשל: כל אחד מאתנו הוא בן המלך. לא פעם, מתוך המצוקות ופגעי הזמן, אנחנו פונים למלך בבקשות שוליות, כמו השחזת הגרזן, כאילו מדובר בעניין שהוא חזות הכל. לעומת זאת, כאשר זוכים להתעלות יותר, אפשר דרך המצוקה להיזכר בתכלית ובייעוד של החיים.
מה השאגה שלך?
הרבי מוסיף ומקשר את הרעיון הזה לפסוק בתהילים שהזכרנו: "אֵ-לִי אֵ-לִי לָמָה עֲזַבְתָּנִי, רָחוֹק מִישׁוּעָתִי דִּבְרֵי שַׁאֲגָתִי". בפסוק הזה יש בעצם שאלה ותשובה גם יחד. האדם המתפלל פונה לה' יתברך ושואל: טאטע!! (שזהו תרגום חופשי למילה 'א-לי'…) למה עזבתני?? המשך הפסוק הוא כבר התשובה – "רחוק מישועתי", כלומר: הריחוק מהמענה האלוקי והעיכוב בישועה, נובע מהבעיה של "דברי שאגתי". כשסוג הבקשה שלי, התוכן עליו ביקשתי, לא מכוון כראוי ולא מבטא קשר אמיתי, זה הדבר הגורם לריחוק.
אם אדם רוצה לדעת למה בקשתו לא התקבלה, עליו לבחון מה כללה הבקשה שלו. אם הוא ביקש רק לפתור בעיה מקומית כלשהי, אבל לא נתן ביטוי לקשר עם ה', המלך מתעלם מהבקשה. דרך התיקון היא לשוב ולבקש באמת את התכלית, ואז הבקשה נענית.
מה אני עושה פה?
עניין נוסף שהרבי ממודז'יץ מקשר לרעיון הזה, זאת התפילה של בני ישראל בזמן שעבוד מצרים. עם ישראל זעק לשמים, אך בתחילה היה נראה כי הוא לא נענה. רק אחר כך הקב"ה אומר למשה: "וְעַתָּה הִנֵּה צַעֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָה אֵלָי", ולכן הוא רוצה לשלוח אותו לגואלם. מה נשתנה בין הצעקות? בואו נראה מה כתוב בפסוקים. הצעקה הראשונה היתה, כדברי ה' למשה, "רָאִיתִי אֶת עֳנִי עַמִּי אֲשֶׁר בְּמִצְרָיִם וְאֶת צַעֲקָתָם שָׁמַעְתִּי מִפְּנֵי נֹגְשָׂיו" – זו הייתה צעקה שבאה רק מצד הקושי והמצוקה הזמנית. לכן אף שהקב"ה ודאי שמע אותה, הוא כביכול לא עשה איתה שום דבר. אבל בשלב מאוחר יותר, הזעקה של בני ישראל הייתה בגלל הזיכרון והמודעות לייעוד המקורי שלהם – "צַעֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". אחרי שהם נזכרו בתפקיד שלהם, הם שינו את הנוסח שיהיה מכוון לנקודה הפנימית, ואז הצעקה באה אל ה'.
המילים "צעקת בני ישראל" הן בעלות משמעות כפולה. כאשר הצעקה הייתה צעקה של "בני ישראל", כלומר, יהודים שזוכרים שהם בני ישראל, בני אברהם יצחק ויעקב, ושהם בעלי מעלה וגדולה, עד כדי שהתחילו לשאול את עצמם באופן אמיתי מה הם בכלל עושים במצרים – אז הצעקה הזאת כביכול התקרבה ובאה עוד יותר לה', עד שהוא שמע אותה ונענה.
ההתעוררות של בני ישראל לצאת מהשעבוד, נוגעת גם לכל אחד מאתנו שרוצה לצאת מהמֵצרים שלו. כשאנחנו רוצים לבקש על הישועה והגאולה הפרטית שלנו, אנחנו צריכים גם לנסות לבדוק מה מונח בבקשות ובתפילות שלנו. על מה אני מתבודד וזועק לה'? האם הזעקה מכוונת לבקש גרזן טוב יותר – שיפור בתנאי התעסוקה ויוקר המחיה – או שהזעקה מכוונת לשיבה לארמון המלך, דהיינו חיבור מחדש אל הייעוד והשליחות שאליהם נועדנו?
הרבי ממודז'יץ מוסיף עוד ביאור מחודש למילים של בשורת הגאולה: "פָּקֹד יִפְקֹד אֱ־לֹהִים אֶתְכֶם". משמעותה של הפקידה היא לא רק זיכרון של ה' אותנו, אלא גם הענקת כוחות להתעוררות והתרוממות מעפר. הפקידה בזמן הנכון, היא התעוררות של הזיכרון העצמי שלנו והתחברות מחודשת של הכוחות הפנימיים שלנו. חברים יקרים! זכינו במשימה חדשה – לבחון את התפילות שלנו, שיהיו מכוונות לחיבור אל שליחותנו וייעודנו.
