שלום חברים! שיהיה לכם חודש אלול שמח ומבורך! אתם יודעים חברים, חלק מעבודת חודש אלול היא קניית היכולת לקבל. אנחנו לומדים לקבל דיבורים של תוכחה שנשמעים לנו כביקורת, ולעבד אותם בצורה נכונה, אבל כעיקרון, נתינת ביקורת היא לא דבר טוב, ולא ממש פותח את הלב. להפך, אולי הוא יותר סוגר אותו וגורם לאנשים להתרחק ולא לרצות להשתנות.
רבי נחמן מדבר על כך, שכאשר המוכיח לא ראוי לתת תוכחה, אז הביקורת שלו מעוררת ריח רע בנשמות. הוא ממשיל את המוכיח לאדם שתופס ערמת זבל. כל עוד לא נוגעים בה, המצב רגוע. ברגע שמרימים ומערבבים אותה, הריח שלה נודף בצורה חזקה לכל כיוון. לעומתו, המוכיח הראוי מעורר ריח טוב בנשמות.
כעת חברים, אני לא רוצה לדבר על המוכיח אלא על המקשיב. יכול להיות שגם אם המוכיח לא ראוי, אם למקבל התוכחה – שזה יכול להיות כל אחד מאתנו – יש מודעות מתאימה, אפשר להפך את התוכחה שתגרום לריח נעים. יש לנו יכולת לפתוח את הלב, ולקבל את הדברים בצורה טובה ומועילה. צריך לחשוב בצורה עניינית על מה שנאמר לנו, ולשים לב – האם יש בהם משהו שאפשר לקחת, ומה לא שייך אלינו ולהשאיר אותו בחוץ.
הזדמנות לריח טוב
חסידים מספרים על הרבי הקדוש מגור, ה'שפת אמת', שגדל כנער צעיר אצל הסבא שלו, הרבי בעל 'חידושי הרי"ם'. אביו של השפת אמת נפטר בהיותו ילד, והסבא גידל אותו בביתו. לילה אחד, הנער – השפת אמת – ישב ולמד עם החברותא שלו כמעט עד אור הבוקר. מכיוון שהוא ישן מעט זמן הוא התעורר מאוחר, ולא כמו בשעה הרגילה. בעקבות האיחור, הסבא הוכיח אותו באריכות כמה חשוב לשמור על הזמנים, והשפת אמת מצידו שתק ולא ניסה להצדיק את עצמו בעובדה שהוא למד תורה כל הלילה.
החברותא שלו, שידע כל מה שנעשה, שאל את חברו השפת אמת למה הוא לא הסביר לסבא שלו שהוא למד כל הלילה, הרי מן הסתם הסבא היה מתייחס אחרת למה שקרה. ענה השפת אמת ואמר: "יש לי הזדמנות לשמוע תוכחה מסבא, ואני אוותר עליה?" הוא הסתכל על התוכחה כדבר נעלה, ולא כפגיעה בכבודו או משהו מעין זה.
בדרך דומה חסידים מפרשים את הסיפור של בני גד ובני ראובן. אחרי שהם ביקשו לקבל נחלה בעבר הירדן המזרחי, משה רבינו הוכיח אותם בצורה קשה והאשים אותם בחזרה על חטא המרגלים. הם מצידם יכלו לענות מיד למשה רבינו שבכוונתם לעבור חלוצים לפני המחנה, אבל אף על פי כן הם הקשיבו לתוכחה שלו עד הסוף.
הסיפורים הללו מלמדים אותנו, שאפילו אם נאמרים דברי ביקורת על דברים שאנחנו כן בסדר בהם, עדיין כדאי להקשיב להם. גם אם העומד מולי לא יודע לגמרי מה עברתי, אין צורך למהר ולהצטדק, אלא ראוי להקשיב בענווה, להיפתח להקשיב לדברים בשימת לב, ולגלות בהם משהו חדש. כשאנחנו מצליחים להקשיב באמת, זוכים לגלות מתנות ואפשרויות חדשות להתפתחות. כנראה שגם אם המוכיח לא ראוי, אנחנו יכולים בעצמנו לתקן את המצב ולגרום לתוכחה לעורר ריח טוב בנשמתנו.
אדם ובהמה
חברים, חשבתם פעם מה ההבדל בין אדם לחמור? טוב, אז יש אולי כמה הבדלים, אבל חשוב לשים לב להבדל אחד עיקרי. אם למשל, ניגש אליך יהודי בבית הכנסת, ושואל אותך שאלה על פרשת השבוע. אם אתה רוצה להיות דומה לחמור, אז אתה מתפתה לענות לו באריכות, מתוך הנחה שהשואל באמת מעוניין לשאוב מידיעותיך בתורה. אבל אם תרצה להידמות לאדם, אז תבין שבאמת הוא פנה אליך כדי להרביץ בך את הווארט שלו…
אם אדם מודע לרצון והצורך של הזולת, הוא לא רק מתייחס לשאלה הישירה של השואל, אלא מבין שיש פה "ואהבת לרעך כמוך", ומקשיב לכוונה העיקרית, שהוא פשוט רוצה לומר את הרעיון שלו! בדרך כלל, גם אם תנסה את כוחך לענות לשאלה תצא מתוסכל, כי לא משנה מה תענה, השואל ידחה את התשובה עד שתיתן לו לומר את התשובה שהוא חשב עליה, ובעצם אותה הוא בא לומר לך.
נראה לי שכל אחד נתקל בסיטואציה הזאת פעם בחיים, אז אני מקווה קודם כל שהטיפ הזה יהיה לזיכוי הרבים. מעבר לכך, אם נחזור להבדל בין חמור לבן אדם, אחד הדברים שמאפיינים חמור הוא ההתנערות. אדם הדומה לחמור מתנער מדברים שנאמרים לו. במקום לראות את הטוב שהביקורת יכולה לתת לו, הוא לוקח דברים באופן אישי, כאילו באו רק להעליב ולהקטין אותו. לעומת זאת, בן אדם רואה כל דיבור של תוכחה כדבר שנשלח אליו משמים, ככלי לברכה ולהתקדמות.
לא ירבה לו חמורים
בדור האחרון חי משפיע חב"די מיוחד, בשם ר' ראובן דונין. הוא היה מאוד חריף לשון, עד שלפעמים הדברים שלו היו נשמעים אפילו כגסות רוח, אבל האמת היא שהוא היה מלא אהבת ישראל ויראת שמים טהורה. הוא היה איש מופלא, ויש סיפורים יפיפיים על השנינות שלו, ועל היכולת שלו להגיע לליבם של אנשים. דווקא עם החריפות שלו הוא הצליח לבקוע מסילות ללבבות של יהודים רבים. האנשים סביבו ידעו, שגם כשהוא מוכיח בחריפות, עד כדי שנראה היה שהוא מטיח עלבונות, הכל בא מלב מלא באהבת ישראל גדולה.
הסיפור שלו לענייננו, קשור לחמורים. מספרים שלא פעם הוא היה מטיח באנשים שהם 'חמורים'. פעם אחת בהתוועדות, אחד החסידים שאל אותו: "ר' ראובן, למה אתה כל הזמן מדבר על חמורים? אולי תגוון ותאמר סוסים?" ר' ראובן חייך ואמר: "אני אומר דווקא חמורים, בשביל לא להכשיל את הרבי!" החבר'ה לא הבינו בהתחלה מה הרעיון, אז הוא הסביר. כידוע, החסידים מתייחסים אל הרבי כמו מלך. על מלך נאמר בתורה ש"לא ירבה לו סוסים". ר' ראובן אמר: "אם אני אקרא לכם סוסים, זאת אומרת שלרבי יש הרבה סוסים, וכך הוא חלילה ייכשל בלאו דאורייתא, שלמלך אסור להרבות סוסים…"
חברים! גם הסיפור הזה פונה לכולנו. לא רק רבי – גם הקב"ה הוא מלך, וצריך לדאוג שלא ירבה לו סוסים, ובוודאי שלא חמורים. אם נזכור שהתוכחה נועדה כדי לצאת מהחמוריות, נוכל להתעלות לתכלית הגבוהה שלנו. כך נזכה בחודש אלול להארה נפלאה של אור ושמחה, חמלה והתחדשות. לחיים!
