שלום חברים! ראוי להזכיר לעצמנו ולשים לב שאנחנו עדיין בימי השמחה של חג השבועות. אתם ודאי יודעים שכמו שבפסח וסוכות יש ימים של חול המועד, כך גם בחג השבועות – ששת הימים שאחריו הם 'ימי התשלומין' של החג על כל המשמעויות שבזה, בבחינת חול המועד, ועדיין מופיעה בהם ההארה של החג. נראה לי שעוד אפשר לאחל 'חג שמח' או 'מתן תורה שמח' – תבחרו לכם את האיחול המתאים בעיניכם, ושנזכה להמשיך ולשמוח עם חג השבועות ועם מתן תורה לאורך כל השנה! לחיים!
מאה שערים בתל אביב
בשבת הקרובה, י"ב סיון, חל יום השנה של אחד המשפיעים החב"דיים החשובים בדור הקודם – הרב שאול דובער זיסלין, או בקיצור 'ר' שאול בער'. אולי יפתיע אתכם לשמוע, אבל אחרי עלייתו לארץ הוא התמנה לרב של שכונת מאה שערים – בתל אביב… אחרי חיפוש בוויקיפדיה אני יכול לאשר ולומר שאכן הייתה שכונה כזאת, והיא לא רק אגדה. זאת הייתה שכונה ליד כרם התימנים עד מלחמת השחרור – שאז היא ננטשה מתושביה, ולאחר מכן האזור שינה את פניו וקיבל שמות אחרים. בכל אופן, שם הייתה גם ישיבת חב"ד בעיר, ור' שאול בער היה מהמנהלים שלה.
הוא היה יהודי פיקח מאוד, וההתוועדויות שלו היו לשם דבר. הייתה לו יכולת מיוחדת לבאר עניינים מורכבים – בקבלה ובחסידות ובעבודת ה' – באופן כזה שיהיו שווים לכל נפש. בנוסף, הוא היה תמיד זמין לכל מי שביקש עצות והדרכות. ככלל, היכולת להתייעץ היא אחד מיסודות החסידות. החסידות מלמדת שלא טוב לאדם שיישאר לבד עם הדילמה שלו בבטן. כבר בפתיחה של ספר התניא, האדמו"ר הזקן כותב שבספר הזה הוא נותן תשובות לכל שאלה אפשרית בעבודת ה'. והוא מוסיף ואומר, שאם יהיה מי שיקרא בספר ולא יצליח להבין בעצמו את המענה למצוקה האישית שלו, עליו ללכת להתייעץ עם זקני החסידים שבעירו.
אחר כך פונה האדמו"ר הזקן לאותם זקני החסידים ומבקש מהם להימנע מענווה פסולה, שתגרום להם לומר: "בעצם גם אני לא יודע בדיוק למה הרבי התכוון, ואיך אני אומר לך מה לעשות עם זה…" האדמו"ר הזקן נותן לכל אחד מזקני החסידים חירות ואחריות לעזור ולפרש את דבריו, כדי לתת עצה לכל מי שמבקש מהם. גם אנחנו מוזמנים לדעת להתייעץ עם אחרים בעת הצורך, ולהיות נכונים להקשיב ולתת עצה טובה למי שזקוק לה. כדאי לזכור את דברי האדמו"ר הזקן ולהימנע מענווה פסולה כזאת, כאילו אנחנו לא יודעים שום דבר.
אדם ובהמה תושיע
בחזרה לר' שאול בער: מספרים שפעם היה כינוס מכובד בתל אביב, שהיה שייך ליהדות התורנית של אותם ימים. בתל אביב היה אז ריבוי גדול של תלמידי חכמים, אדמו"רים ורבנים, ולאותו כינוס היו מוזמנים הרבה אישים נכבדים, שחלקם ציפו להתכבד בנשיאת נאום בפני הציבור. הגבאי של בית הכנסת שאירח את האירוע לא ידע איך להתמודד עם הדילמה – למי לתת לדבר ולמי לא. זאת דילמה לא פשוטה שקיימת בניהול כנסים תורניים, ועד ימינו לא נמצא לה פתרון פשוט… מצד אחד – לא לפגוע בכבודו של אף אחד, ומצד שני – היכולת של הציבור לשבת ולהקשיב היא בסופו של דבר די מוגבלת.
אותו גבאי פנה לר' שאול בער כדי לשאול בעצתו איך לנהוג, ור' שאול בער אמר לו שלא ידאג, וכשיתחיל הכינוס הוא יקח את האחריות לעניין. ואכן, עם פתיחת האירוע קם ר' שאול בער ממקומו ונטל את רשות הדיבור ואמר כך: ישנה סתירה בדברי חז"ל. מצד אחד אומרים רבותינו "יותר ממה שהעגל רוצה לינוק, הפרה רוצה להניק". כלומר, המשפיע מעוניין להשפיע יותר ממה שהמקבל רוצה את ההשפעה הזאת. מצד שני אומרים חז"ל "יותר משהאיש רוצה לישא אישה, האישה רוצה להינשא". כלומר, דווקא המקבל הוא זה שיותר רוצה את ההשפעה. ר' שאול בער המשיך בדבריו ותירץ בפשטות: "כאן באדם, וכאן בבהמה" – אצל הבהמות הפרה רוצה להניק יותר ממה שהעגל רוצה לינוק. לעומת זאת, אצל בני אדם, המקבל רוצה את ההשפעה יותר ממה שהמשפיע רוצה לתת…
רבים מהדרשנים שהיו בעלי תפיסה חדה הבינו את הרמז – רק מי שמדמה את עצמו לבהמה דחוף לו יותר לדבר, ואילו מי שהוא 'אדם' של ממש עסוק יותר בלקבל ולקלוט ולשמוע אחרים. הווארט הזה אכן הוריד את כל הדוברים המיותרים מהרשימה, והגבאי התפנה לקרוא לדוברים שבאמת היו חשובים ועקרוניים לצרכים האמיתיים של אותו כינוס תורני.
כמובן, יש מקרים שבהם נכונה האמירה "במקום שאין אנשים – השתדל להיות איש", אלא שחשוב לשים לב שלא נופלים בטעות לצד השני, שזהו מצב בו יש אנשים רבים שיכולים לתת מענה לצרכים של הציבור. במצב כזה, הנטייה להידחף ולדבר נותנת אולי מענה לבטן שמציקה לדובר עצמו, אבל לא מועילה לציבור שכלל לא צמא לשמוע את הדברים שלו. צריך לדבר ולהשפיע היכן שיש צימאון, ולא מתוך וואקום בבטן של הדובר שאותו הוא רוצה לפרוק על הקהל.
חברים יקרים, אני מאחל לי ולכם שנדע תמיד לנוע בצורה נכונה על החבל הדק הזה – לדבר לאחרים כשצריך ולהקשיב לאחרים כשצריך. אני בטוח שהיכולת הזו תביא לנו ולסביבתנו ברכה גדולה. לחיים!