שלום חברים! שהחיינו וקיימנו לשבת של ראש חודש ניסן, שבנוסף לכל העטרות שלו, הוא גם יום ההולדת של רבי נחמן. הנקודה שאני רוצה לדבר עליה לא קשורה באופן ישיר לרבי נחמן, אבל ברמז יש קישור, כי היא לקוחה מדף נ"ח במסכת בבא בתרא, אז יש לנו שתי אותיות ראשונות משותפות…
הגמרא שם מספרת על מכשף גוי – "אמגושא", שכפי הנראה, לצורך הקסמים והכישופים שלו, הלך לשדוד קברים ולקחת חפצים של מתים. בלי ידיעתו, הוא נכנס למערה של חכם אחד מהאמוראים, בשם רב טובי בר מתנה. ברגע שאותו מכשף נכנס, רב טובי, שבאופן רשמי לפחות כבר לא היה בין החיים, תפס אותו בזקן. אמנם בגמרא לא מסופר שהמכשף צעק בבהלה, אבל אנחנו יכולים לקרוא דרור לדמיון הספרותי שלנו, ולשמוע אותו מרים קול גדול ומבועת. בכל אופן, הוא נתקע שם ולא יכול היה לזוז, עד שהגיע אביי, שכנראה הכיר את אותו מכשף, וביקש מרב טובי שישחרר אותו. רב טובי בר מתנה באמת הסכים לשחרר אותו, אבל הבעיה הייתה שהוא לא למד לקח.
כעבור שנה, הוא הגיע עוד פעם לחטט בקברים על מנת לגנוב מהמתים. רב טובי בר מתנה תפס אותו עוד פעם בזקן, והפעם גם השתדלנות של אביי לא הועילה. רב טובי תפס בזקן של הגוי, עד שהוצרכו להביא מספריים ולגזור לו את הזקן. עד כאן הסיפור.
לא בכוח
כידוע, באגדות חז"ל טמונים עניינים פנימיים, שאם זוכים לתת עליהם את הדעת, מפיקים מהם אור גדול. כשמתבוננים בעניין של כישוף בכלל, מבינים שמדובר במעשים כוחניים, שכל האופי שלהם הוא לקיחה בכוח. אולי מפתיע לשמוע, אבל גם ברוחניות יש כוחניות. הסיפור הזה מלמד, שבסופו של דבר, יגיע רובד מסוים שבו אי אפשר יהיה להשיג עוד דברים על ידי כוח בלבד. אם בן אדם לקח בכוח משהו שלא מגיע לו, הוא לא באמת יראה בזה ברכה.
כך גם אומרת חנה בשירתה: "כִּי לֹא בְכֹחַ יִגְבַּר אִישׁ". הכישוף שייך לחוקיות רוחנית שלילית שהקב"ה טבע בעולם, ויחד עם הקיום של הרוחניות הזאת הוא הזהיר לא להשתמש בה. המכשף מסוגל כביכול להשיג על ידי שימוש בפולחן כזה או אחר, דברים שבדרך רגילה לא היו מגיעים לו. לכן הדרך הזאת היא כוחנית.
החכם שממנו בא המכשף לינוק כוחות בגניבה, והוא זה שעוצר אותו, הוא רב טובי בר מתנה. השם שלו מצביע על היחס הנכון אל הרכוש שלנו – גשמי ורוחני. 'טובי' – הטוב שלי, הוא 'בר מתנה'. כל הטוב שיש לי בחיים, הוא מתנה מן שמיא ולא משהו שהשגתי בכוחי. המבט של האמונה אומר שכל החיים שלנו, וכל מה שיש לנו, מגיעים מאוצר מתנת חינם של ה' יתברך. מצד האמת לא מגיע לנו כלום, ומה שה' יתברך נותן לנו זה כל מה שצריך בחיים.
שתי הדמויות הללו, המכשף הכוחני, ולהבדיל רב טובי בר מתנה, באות לקראתנו בכל סיטואציה בחיים. בכל פעם שיש לנו שאלה של בחירה, שתי האפשרויות הללו עומדות בפנינו – להיות מכשף שמשיג דברים בכוח, גם אם מדובר במניפולציה רוחנית, או להיות 'טובי' שיודע להעריך את מה שיש לו. להעריך את כל הטוב, שמגיע כמתנה מאוצר מתנת חינם של הקב"ה.
מת חי, חי מת
בסיפור הזה יש עוד נקודה משמעותית. בולט מאוד בסיפור הזה הניגוד בין האמורא שגם כשהוא מת הוא עדיין חי, לעומת המכשף שחי באופן רשמי אבל עסוק במוות והולך לדרוש אל המתים, מכשף שהולך להשיג דברים במחשכים של מערות קבורה.
הניגוד הזה קשור לאותו רעיון: אדם שחי בתודעה של 'טובי בר מתנה', גם בתוך חיי העולם הזה הוא ממש חי. הוא פחות מתלונן וכועס, ומקבל באהבה כל מה שנקרה בדרכו. כל דבר משמח אותו, ונראה לו כמתנה נפלאה ועצומה. לעומת זאת, מי שחי בתודעת מכשף, אין לו חיים. הוא מחפש כל הזמן דברים שלא שייכים אליו באמת, ובעצם דורש אל המתים. הוא חי בחושך ומנסה לתפוס שאריות של חיוּת בדרכים נלוזות.
בהמשך הסיפור, כשרב טובי תופס את המכשף בזקן, הוא בא להראות לו את הדרך הנכונה להתחבר אל הזקן, שמסמל את צינורות השפע. הוא כביכול אומר לו, שכל כך חבל ללכת בדרך הכוחנית שלו! יכול להיות כל כך הרבה טוב בחיים, שפשוט חבל לעבוד בדרכים לא ראויות. בפעם הראשונה, רב טובי מסכים לשחרר אותו, אבל בפעם השניה הוא כבר מסרב. רב טובי לוקח למכשף את השפע, כי הוא הוכיח שאת הטוב שה' נותן לו בחיים הוא מנצל לרעה. בסופו של דבר, אביי גוזר לו את הזקן ומשחרר אותו, ואולי גם מאפשר לו דרך תשובה.
אתם יודעים חברים, את הסיפור הזה סיפרתי פעם לבן שלי לפני השינה. לא כל כך חשבתי אם זו שעה מתאימה לסיפור כזה, אלא פשוט סיפרתי לו את מה שקראתי באותו יום. תוך כדי הסיפור, חשבתי שאולי הסיפור הזה לא יתרום להרפיה שאליה הילד אמור להגיע בשלב השינה, אבל מצד שני ידעתי שהקריקטורה של הסיפור תחפה על השאר. באמת הבן שלי צחק מאוד והחכים אותי בשאלה – מה קרה בפעם השלישית… האם המכשף למד את הלקח או לא? וכך צחקנו ביחד.
חברים יקרים! יהי רצון, לכבוד חודש ניסן, שנזכה כולנו לקרוא לעצמנו: 'טובי בר מתנה'. לראות את כל הטוב שפורח סביבנו באביב, ולדעת שהכל מתנה מאת הבורא ברוך הוא.
