שלום חברים יקרים. אנחנו בימי בין המצרים ובכלל בתקופת מלחמה לא קלה, ובזמנים כאלה לפעמים התודעה מצומצמת לתוך מועקה ובעצבות. מה עושים? לפעמים העצה הכי פשוטה, העצה הראשונית והבסיסית היא פשוט לנשום. כן, בדיוק כך. זה הזמן להיזכר שאנחנו יכולים לנשום ולהרחיב את המוחין.
אני לא יודע אם שמעתם, אבל הדרשה האחרונה של רבי נחמן – אם אפשר לומר כך: ההופעה הציבורית האחרונה שלו – הייתה בראש השנה תקע"א, שבועות ספורים לפני הסתלקותו בי"ח תשרי. אז הוא דיבר תורה מאוד ארוכה, ובמהלכה התייחס גם לחשיבות של הנשימה הנכונה.
רבי נחמן הסביר שפעולת הריאה – האיבר שאיתו אנחנו נושמים – היא בבחינת "כְּצִנַּת שֶׁלֶג בְּיוֹם קָצִיר צִיר נֶאֱמָן לְשֹׁלְחָיו", כדברי הכתוב במשלי. רק תחשבו על בן אדם שעובד בקציר תחת שמש קופחת וחום כבד, ופתאום איכשהו הוא מקבל משב רוח קריר וצונן כמו של מזגן עוצמתי… וההקבלה לכך במשלי היא שאותו דבר גם "ציר נאמן לשולחיו" – שליח הנאמן למשלח זה הדבר הכי מחיה ומרגיע. רבי נחמן רומז כאן, בעצם, שעל ידי הנשימה אנחנו יכולים להיזכר בשליחות שלנו.
להיזכר בשליחות
לפני שנרחיב על כך, אני רוצה לספר לכם קצת מאחורי הקלעים של כתיבת הדיבורים הללו. כאמור, את התורה הארוכה הזו אמר רבי נחמן בראש השנה האחרון לחייו בעלמא דין, ומיד אחרי החג העלה רבי נתן, תלמידו, על הכתב את הדברים מזכרונו. מסתבר שהוא זכר כמעט את כל התורה, אבל דווקא העניין של הנשימה נשכח ממנו. ובהקשר לזה אני רוצה להביא לפניכם דברים מתוך הספר 'ימי מוהרנ"ת' (סימן נה), שהשבוע קראתי בסדר הלימוד היומי שלי בכתבי רבי נחמן. כך שאם שאלתם את עצמכם איך זה קשור לשבוע הזה ולמה התעוררתי לספר לכם על כך, זו התשובה…
ובכן, אני קורא בפניכם:
"בַּיּוֹם שֶׁאַחַר יוֹם הַכִּפּוּרִים, הוּא יוֹם שְׁלִישִׁי בְּשַׁבָּת בַּבּקֶר, נִכְנְסוּ אֵלָיו [אל רבי נחמן] הָעוֹלָם [=הציבור] וְהָיָה בְּדִיחָא דַּעְתֵּהּ [=שרוי בשמחה] וְדִבֵּר עִם הָעוֹלָם בְּפָנִים שׂוֹחֲקוֹת, וַאֲנִי עֲדַיִן לא הִתְפַּלַּלְתִּי אָז. וְאַחַר שֶׁגָּמַרְתִּי תְּפִלַּת שַׁחֲרִית נִכְנַסְתִּי גַּם כֵּן אֵלָיו, וְהוּא הָיָה עֲדַיִן מְדַבֵּר עִם הָעוֹלָם בְּפָנִים שׂוֹחֲקוֹת… וְכֵן דִבֵּר עִם כֻּלָּנוּ בְּאַהֲבָה וּבְשִׂמְחָה. וְאַחַר כָּךְ יָצָאתִי מֵחֶדֶר שֶׁהָיָה יוֹשֵׁב שָׁם לַחֶדֶר הַשֵּׁנִי, וְעָמַדְתִּי שָׁם עִם אָחִיו רַבִּי יְחִיאֵל זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה וְעִם עוֹד אַנְשֵׁי-שְׁלוֹמֵנוּ, וַאֲנִי הָיִיתִי מְצַפֶּה מְאד לְהַרְאוֹת עוֹד הַפַּעַם אֶת הַקּוּנְטְרֵסִים שֶׁכָּתַבְתִּי מֵהַתּוֹרָה שֶׁאָמַר אָז בְּאוֹתוֹ ראשׁ הַשָּׁנָה, אַךְ הָיָה לִי בּוּשָׁה וְלא יָכלְתִּי לְהָעֵז פָּנַי נֶגְדּוֹ לְהַטְרִיחוֹ בָּזֶה…".
אתם מבינים? רבי נתן אומר שכל כך לא נעים לו. כולם מרגישים שאלה ימיו האחרונים של רבי נחמן, מצבו הבריאותי ממש לא טוב, ואילו הוא – כל מה שהוא רוצה זה שרבי נחמן יעבור על השכתוב שהוא רשם מהתורה האחרונה שלו ויגיה אותו…
ומוסיף רבי נתן ומספר: "וּבִקַּשְׁתִּי מֵאָחִיו רַבִּי יְחִיאֵל הַנַּ"ל שֶׁיְּחַזֵּק אוֹתִי בָּזֶה, וְחִזֵּק אוֹתִי הַרְבֵּה עַד שֶׁנִּתְגַּבַּרְתִּי וְנִכְנַסְתִּי אֶצְלוֹ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה, וְצִוָּה לִסְגּר הַדֶּלֶת וְעָמַדְתִּי לְפָנָיו אֲנִי לְבַדִּי וְהוּא יָשַׁב עַל כִּסֵּא בְּאֶמְצַע הַבַּיִת וְהֶרְאֵיתִי לוֹ הַקּוּנְטְרֵסִים הַנִּזְכָּרִים לְעֵיל, וְרָאָה אוֹתָם הֵיטֵב וְתִקֵּן לִי כָּל מַה שֶּׁטָּעִיתִי אוֹ חִסַּרְתִּי שָׁם, גַּם הָיָה אָז כַּמָּה עִנְיָנִים שֶׁלּא זְכַרְתִּים וְלא כְּתַבְתִּים כְּלָל, כְּמוֹ עִנְיַן ראשׁ הַשָּׁנָה וְעִנְיַן הָרֵאָה הַמְבאָר בְּהַתּוֹרָה הַנַּ"ל שֶׁלּא הָיָה נִכְתָּב אָז עֲדַיִן כְּלָל כִּי נִשְׁכַּח מִמֶּנִּי הָעִנְיָן, וְהוּא חָזַר עִמִּי כָּל זֶה וְסִדֵּר לִי הַכּל כְּתִקּוּנוֹ בְּפָנִים יָפוֹת בְּפָנִים מַסְבִּירוֹת בְּאַהֲבָה בְּשִׂמְחָה בְּהִתְקָרְבוּת גָּדוֹל".
חברים, חשבתי על כך, כמה אנחנו צריכים להודות שהעניין של הריאה והנשימות לא נשמט מהשכתוב של התורה. כך זכינו שיש לנו עידוד לנצל את האפשרות שיש לנו לנשום בכל רגע ולהחזיר לנו את המוחין, את ההיזכרות שאנחנו יכולים להיות "ציר נאמן לשולחיו". הנשימה יכולה, אם כן, לספק לנו איזו קרירות במובן הנעים של משהו צונן ביום חם מאוד; זה יכול להיות גם יום חם במובן של סערה רגשית, או במובן של מחשבות המטלטלות אותנו, ואז הנשימה – מלמד רבי נחמן – יכולה להזכיר לנו את שליחותנו.
מתכון לזיהוי
לאיזו שליחות הדברים מכוונים? כנראה הכוונה לנקודה אחת של שליחות שיש לכל אחד מאיתנו.
בטח מוכר לכם הקטע בסוף ברכות השחר, בו אנחנו מבקשים "ותננו היום ובכל יום לחן ולחסד ולרחמים בעיניך ובעיני כל רואינו". תחשבו על כך שבכל פעם שאנחנו רואים את החן שיש לאדם אחר, כביכול אנחנו עושים את זה בשליחותו של הקדוש ברוך הוא שנענה לתפילתו של אותו יהודי שביקש הבוקר "ותננו היום ובכל יום לחן… בעיניך ובעיני כל רואינו"… אבל מה זה חן? חן זו אותה נקודה שהיא מעבר להסכמות שיש בין אנשים וגם מעבר למחלוקות שלהם. זה החן המיוחד שיש לכל יהודי.
כלפי מה הדברים אמורים?
בטח שמעתם פעם על הרעיון ששנאת חינם משמעותה שאדם שונא חלילה את החן של אנשים זולתו (חינם = החן שלהם), ואהבת חינם זה לאהוב את החן שלהם…
אני לא יודע למי לתת את הקרדיט על הרעיון היפה הזה, אבל תראו לאן הוא לוקח אותנו. אתם יודעים, לפעמים יש חילוקי דעות גם בין יראי ה', ואז אנחנו לא מסכימים עם קבוצה פלונית או עם אדם פלוני, וזה לגיטימי, שהרי יש ביהדות מושג של מחלוקות לשם שמיים. אבל מה הקריטריון הקובע שהמחלוקת היא אכן לשם שמיים? איך ניתן לזהות שזה באמת בא מהמקום הנכון? כאשר יחד עם זה שאני חולק על אדם אחר, או כשאני שרוי באי-הסכמה עם קבוצה אחרת על הדרך הנכונה בעבודת ה' – אני מצליח לראות את החן שלהם.
זו בדיקה כנה ואישית: אם אני מזהה בתוכי שאלו שאני חלוק עליהם, אני לא מסוגל לראות את החן שלהם – בלי קשר לדברים שאנחנו לא מסכימים עליהם – זה אומר שהמצב אצלי הוא של שנאת חינם… אבל גם כשמזהים את הנקודה הזו, אין צורך להתייאש. זה רק אומר שאלה שיעורי הבית שלי, והמשימה שלי כרגע היא להיות באהבת חינם. זאת אומרת, להגיד: אוקיי, יש עניינים שבהם אנחנו לא מסכימים, יש דברים שבהם אני ממש מתנגד לדרכם, אבל אני אוהב את החן שלהם – את אותן נקודות יפות שיש בהם בנפרד מהעניין המדובר.
בעקבות זאת, ההבנה הפשוטה של המושג שנאת חינם ממש מסתנכרנת עם הרעיון שעכשיו הזכרנו: כשאני אוהב את החן שיש באחרים, למרות התנגדותי לדברים מסוימים בהנהגתם, זה מוכיח שאני באהבת חינם; כך גם חס ושלום להפך, כשאני שונא את החן שיש באנשים זולתי, אני מצרף את זה להתנגדות לדרכם ולרעיונותיהם. ואם כן, כשאני שונא את החן שלהם זו שנאת חינם כפשוטו, וכך גם להפך. זאת אומרת, שהרעיון הנפלא הזה של אהבת חינם ושנאת חינם מסונכרן עם הפירוש הפשוט.
חברים יקרים, יהי רצון שנזכה להיות תמיד נתונים בשליחותו של ריבונו של עולם – "ציר נאמן לשולחיו". השם יתברך מבקש מאיתנו לראות את החן שיש בכל יהודי, וזו התרומה הכי נפלאה שיש לנו בשליחותנו – לעורר את האחר לשליחותו. לחיים לחיים! בברכת החן, בברכת החסד ובברכת הרחמים, בעיניך – ריבונו של עולם – ובעיני כל רואינו.
