איזה פרק הוא פרק כו! זוכרים שאמרתי על פרק כג שהוא הפרק שאני הכי אוהב בספר התניא? אז האמת היא שאני הכי אוהב את פרק כו… יכול להיות שאני אגיד את זה גם על פרק כז, אבל באמת פרק כו הוא אור כל האורות.
אנחנו נמצאים עכשיו בתוך התהליך של ספר התניא בו התורה מתקרבת אלינו. למדנו ש"אני ה' לא שניתי", הכל-הכל זה הוא יתברך. הדיבור שלו נמצא בתוך המצוות ובתוך התורה ממש, ולכן מי שמתכחש להן הוא למעשה מתכחש לה', מתכחש למציאות, לעצמו.
אבל, לפעמים אנחנו יודעים את הכל בחכמה-בינה-דעת, ובכל זאת יש לנו איזו בעיה עם ההימשכות של הגוף שלנו, אנחנו נתקלים בעיכוב של הרצון שלנו אל העניין. ולכאן נכנסת תורת החסידות שיודעת למשוך אותנו פנימה, לחשוף את הפנימיות, ונותנת לנו דרך להתחזק ולבצע את מה שלמדנו.
אומר האדמו"ר הזקן בפרק זה: "העצה היעוצה" לחיות את כל מה שלמדנו עד עכשיו – היא השמחה. הרי חז"ל אומרים שמיום שחרב בית המקדש "מחיצה של ברזל מפסקת בין ישראל לבין אביהם שבשמים", והמחיצה הכבדה הזאת היא חתיכת משקל שיושב על הגוף שלנו, כך שלמרות שאנחנו יודעים ומכירים במעלת עבודת ה' – הגוף שלנו לא מתפקד. "וידעת היום" – מעולה, אבל חסר ב"והשבות אל לבבך".
פעם שמעתי: למה אמרו חז"ל דווקא "מחיצה של ברזל"? כי הברזל הוא אמנם אטום, אבל מוליך חום. החום והשמחה יכולים לרכך גם מחיצה של ברזל. אי לכך, אומר בעל התניא: כשם שכאשר שני אנשים נאבקים זה בזה, היכולת של האחד להתגבר על זולתו היא רק כאשר יש לו חשק ותשוקה לנצח, כך ממש אי אפשר לנצח במלחמת היצר ועבודת ה' בלי לעורר את השמחה שבלב.
בחסידות ברסלב, השמחה הפכה להיות ממש "יהרג ובל יעבור", ואפילו "מילי דשטותא". בחב"ד זה שונה, השמחה מגיעה מתוך התבוננות מה באמת קורה כאן ואיך אפשר באמת להיות שמח. לחב"דניקים יותר קשה להיות שמחים סתם כך, מעצמם, מהלב, אבל כשמתבוננים בשכל ומתעמקים מבינים מהם הגורמים המביאים לשמחה, ומה מעכב את התפרצות השמחה.
בהתייחס למבואר בפרק הזה: מעכב ומטריד ומפריע לנו המצב של העולם בכללו ומצבנו האישי בפרט: הקשיים, הייסורים, וגם העוונות שבהם ירדנו והשפלנו את עצמנו רוחנית עד שנעשינו לא ראויים כביכול – בעקבות כל הדברים הללו אנחנו מרגישים רחוקים, יבשים ומחוספסים מכדי שנוכל לשמוח.
אז דבר ראשון, ביחס לעוונות שאדם רחמנא ליצלן חטא – אל תיתן לזה לסובב אותך כל היום. תקדיש זמן מוגבל שאתה יוזם לכך, בו אתה שובר את הלב שלך על החטא שעברת, ומיד אחר כך תחזור ותתעודד ותהיה בטוח שה' מוחל וסולח. בד בבד, גם תזכור מי אתה. אל תגדיר את עצמך אף פעם כחוטא, זכור שיש לך סיבה מצוינת להיות שמח – בגלל עומק הנשמה שלך הקשורה עם ה'.
וביחס להתמודדויות התוקפות אותנו בבני חיי ומזוני, אומר לנו האדמו"ר הזקן: דע לך, אתה לא רואה הכל. אתה אמנם רואה סביבך חושך והסתרה, אבל האמת היא שבעתיד מכל זה "ימלא שחוק פינו". נכון שהיית מעדיף לקבל המשכה מהאותיות התחתונות של שם הוי'ה – ו"ה, כי זו המשכה פשטנית וגלויה, בה אתה רואה בבירור מה קורה, והטוב הוא פשוט טוב; לעומת זאת, בהשפעה שיורדת מהאותיות העליונות י"ה – זו המשכה היורדת לעולם ומתערבבת עם הסתרות שונות והיא מתגלמת בצורה קשה וכואבת, אבל דע לך שזה שפע וטוב יותר עליון, ולכן "אשרי הגבר אשר תיסרנו י"ה". נכון שיש בזה חושך, אבל דווקא שם "ישת חשך סתרו", שם הקב"ה נמצא בשיא התגלותו.
על השמחה הזו המאירה מעומקי הנשמה ומעומק האין-סוף שנמצא בך, אומר האר"י הקדוש שהיא חיונית, ובלעדיה באות חלילה הקללות שבתורה – "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב מרב כל". הרי יותר מכל דבר אחר שיכול להיות בעולם, מכל שמחה גשמית – היית צריך להיות שמח בעבודת ה'! איך? כשאתה מתחזק בהבנה האמורה שאתה לא רואה הכל, ויש לך סיבות טובות להיות שמח.
אם כן, נסכם: כאשר אדם יהיה שמח, יהיה לו כוח והתעוררות של אש בעבודת ה'. כך נחבר את כל מה שלמדנו עד פרק כו – מי אני, מהי התורה ומהן המצוות, ועל כך שבאמת אין אפשרות להיוותר מחוץ לדבר הזה. זה כמו לאכול חציר או מסמרים, להתנגד לעצם החיים שלי – בלתי אפשרי. ואת כל זה אני יכול לחבר ללב שלי כאשר אתחזק בשמחה, מתוך התבוננות של אמונה בנוכחותו של הקב"ה החובקת כל.
