בגילוי לב אומר לכם שפרק כג הוא אחד הפרקים שאני הכי אוהב בספר התניא. כולו דבש ונופת צופים. לפעמים אני משתדל לפני שאני מתחיל ללמוד תורה, לקרוא קודם את הפרק הזה ואז להתחיל, כמו "יהי רצון" שלפני הלימוד…
בפרק כ התחלנו מהלך בן כמה פרקים כדי להבין מהי התורה. עד פרק כ למדנו מי אנחנו, ועכשיו אנחנו צריכים להבין מה היא התורה עבורנו. מה זה "אנכי" ו"לא יהיה לך", שכל התורה מקופלת בתוך הדיבורים האלה.
בעל התניא התחיל את המהלך בכך ש"אני הוי' לא שניתי" – ביחס לקב"ה עצמו אין שום הבדל בין קודם הבריאה לאחריה. וכדי להסביר זאת הוא משתמש במשל הדיבור, ובקצרה: בשונה מאדם שבשעה שהוא מדבר, הדיבור יוצא ונפרד ממנו ונהיה יותר מוחשי ונוכח בפני עצמו, הרי אצל הקב"ה כשהוא מדבר, הוא נמצא בתוך הדיבור עצמו ולא נפרד ממנו. ואם כן, גם לגבי העולם הזה שנברא בדיבור – בעשרה מאמרות – אין שום שינוי מבחינת הנוכחות של הקב"ה בו.
אם כך, האמת היא שה' נמצא בכל דבר בעולם, בכל מקום. אבל אחרי הכל, העולם שלנו הוא בחינת "ויהי ערב ויהי בוקר" – יש בו איזו תערובת של רע וטוב, יש בו השתלשלות מדרגה לדרגה וצמצומים של האור האלוקי עד שיש מקום לקיומן של בחינות 'אחוריים' ו'קליפות'. לעומת זאת, כאשר אנחנו מקיימים את המצוות או לומדים תורה, אלו הדיבורים של ה' ממש ובאמצעותם אנחנו נדבקים בו.
אבל בכל זאת, יש הבדל בין הדבקות שבקיום המצוות לבין זו שלימוד התורה. המצוות אלו דיבורים של הקב"ה הקשורים אל המעשה, ובאמת מבחינה מסוימת הקב"ה נמצא במצוות יותר מהכל. הן התכלית של העולם, זו המטרה של הכל. למשל, כשאתה בונה בית אתה קודם כל צריך לפנות את הפסולת, ליישר את הקרקע, לבנות את הבית, ורק כשאתה נכנס לגור בו וקובע בו מזוזה – הנה הגעת אל הנקודה. בדומה לזה, המצוות הן המטרה שבשבילה אנחנו חיים ופועלים, מקימים משפחה ובונים בית נאמן בישראל.
לאחר מכן, יש משהו שהוא יותר עמוק אפילו מאשר משפחה, ילדים ובית נאמן בישראל, וזו הדבקות המיוחדת בקב"ה שישנה בעסק התורה הקדושה. אז אנחנו מתחברים "רוחין ברוחין" בתוך המחשבה של הקב"ה. כשאדם מחזיק בראשו מחשבות של תורה, הוא מחזיק בתוכו ממש נטף טהור של אלוקות בתוך העולם שלנו וגופו הגשמי. ולכן אדם שלומד תורה הוא לא רק לומד כדי לדעת מה לעשות; התורה היא לא אמצעי למטרה, אלא הוא לומד "לשמה" ממש – כדי לדבוק בקב"ה עצמו.
חברים יקרים, כל כך הרבה נאמר במקורות שלנו בגודל העניין של לימוד תורה, והרי רוב היום יהודי אמור ללמוד תורה אלא אם כן הוא מוכרח לעשות דברים אחרים. לימוד תורה הוא ה-DNA שלנו, ולכן, איפוא, הפרק הזה הוא ה-DNA של התניא, כשהוא בעצם מתאר מה קורה ליהודי כשהוא לומד תורה. הייתי מגדיל ואומר שהפרק הזה הוא ה-DNA של החסידות בכלל, כי מה שהוסיף הבעל שם טוב בתחום של לימוד התורה הוא שלימוד התורה הוא לא רק מצווה מתרי"ג מצוות, אלא הוא מהווה אמצעי לדביקות באור אין סוף. אפשר לומר שהבעל שם טוב חידש דרך בגישה אל התורה – בטהרה, בדביקות, ובשמחה.
היו שבאו אל הבעל שם טוב בטענה שלימוד כזה, עטוף בדבקות בה', הוא פחות מקצועי, פחות זריז… אבל מי לנו גדול בתורה כמו בעל התניא ו'שולחן ערוך הרב' עם כל ההגהות וההערות האין־סופיות שכתב עליו, שאת הדוגמא והמופת לצורת הלימוד שלו הוא לקח מהבעל שם טוב עצמו ואחריו רבו המגיד ממזריטש, והוא מראה לנו ואומר: הנה, אפשר ללמוד תורה בדביקות, באור, ב"רוחין ברוחין", ממש כמו שכתוב בפרק שלנו בצורה כל כך נפלאה.
אין ספק, האדמו"ר הזקן למד כך תורה. ובאמת, כאשר אדם נדבק לשורש של התורה, הרי כדברי חז"ל "מתוך שחסידים הם" – לא רק שמצליחים להיות גם חסידים וגם תלמידי חכמים, אלא התורה שלהם הופכת להיות עוד יותר מחוברת לשורש שלה, ולכן ממילא "תורתם מתברכת". ואדמו"ר הזקן עצמו הוא ההוכחה החיה של הפרק הזה בספר התניא, בהיותו פרק כג מהלך. שנזכה גם אנחנו.
