אדמו"ר הזקן הוא מייסד חסידות חב״ד, וכידוע חסידות חב״ד שמה דגש מיוחד על השכלה, על לימוד ברוחב ובהיקף. מאמרי אדמו"ר הזקן רחבים, מקיפים, עמוקים מיני ים, וגם בכמות מדובר בהיקף עצום של מאמרים. לכן ספר התניא במובן הזה הוא פלא עצום, כי אדמו"ר הזקן הכניס את כל תעופת מחשבתו וליבו הרחב לספר כל כך קטן. רבי לוי יצחק מברדיצ'וב אמר על ספר התניא בהתפעלות: איך אדמו"ר הזקן הכניס אלוקים כל כך גדול בספר כל כך קטן?!

יש לנו משימה להצליח לחצות את העולם הזה מקצה לקצה בלי ליפול, בלי להיכשל ובלי לסטות מהדרך. להסתכל על המציאות ולהצליח להתמודד איתה. אבל לאדמו"ר הזקן יש מאיתנו – אלו הרוצים ועמלים להיות בינונים – דרישות, על מנת שנצליח לעמוד במשימה הזו.

אחת הדרישות היא ללמוד תורה. שוב, כמו שראינו, הבינוני הוא לאו דווקא כזה שנמשך מעצמו אל לימוד התורה. יכול להיות שקשה לו, הוא לא ניגש אל הגמרא דווקא בצורה טבעית, זה הולך קשוח לפחות בהתחלה. אבל אדמו"ר הזקן דורש מאיתנו ללמוד תורה. מדוע?

יכולות להיות הרבה מאוד סיבות, אבל אדמו"ר הזקן אומר דבר מיוחד: הרי אנחנו עסוקים בפרקים האלו ביכולת של הבינוני להיות דבוק בה' יתברך. הצדיק דבוק בקב"ה 24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע. חיים שלמים הוא לא נפרד מהקב"ה אפילו לא לשניה אחת. אבל לבינוני מדי פעם יש דברים שמסיטים את דעתו, וכשהוא לומד תורה, הוא לא לומד חכמה, הוא לא לומד אותיות. כשאדם לומד תורה הוא פוגש את הקב"ה במקום הכי-הכי פנימי שלו – דיבורו ורצונו של הבורא יתברך.

דיבורו של הקב"ה איננו כמו דיבורו של בן אדם. לאדם יש הבל שבאמצעותו הוא מוציא את הדיבור, וכך כבר יש איזה פער בין הדיבור לבין מי שאנחנו. לעומת זאת, אצל הקב”ה כשהוא דיבר, הוא ודיבורו אחד. ולכן כשאנו לומדים תורה אנחנו בעצם מחבקים את המלך במובן הכי-הכי קרוב. כשלומדים תורה, אנחנו לא רק יודעים משהו שלפני כן לא ידענו, אלא בזמן הלימוד נוצרת דבקות והתאחדות עם ה' יתברך. וללא ספק, הבינוני צריך את זה כאוויר לנשימה, כחמצן.

במדרש, התורה נמשלת לבתו היחידה והקרובה של הקב”ה, והוא נתן לנו אותה בחסדו. אבל התורה הזאת היא לא רק רשימת הוראות איך להתנהג כאן בעולם הזה, אלא היא עומק-עומק רצונו של ה' יתברך. והרי עיקר הקשר הוא עם הרצון, אז שאנחנו לומדים תורה אנחנו מתאחדים עם רצונו של ה' יתברך וכך נוצרת בינינו דבקות.

כל יהודי צריך ללמוד תורה, אבל בינוני חייב ללמוד תורה כדי להרגיש את חוויית הדבקות הזאת עם ה' יתברך. כיצד מרגישים אותה? דרך רצונו. כך הוא מיישר את הדעת על ידי הדבקות בה', בין אם זה לימוד נגלה ובוודאי אם זה לימוד פנימיות התורה. האותיות האלו – מלשון 'אתא' (בא) – מביאות ונושאות בתוכן את רצון הבורא יתברך.

זה מאוד-מאוד תלוי בגישה. אם אדם מגיע ולומד תורה מתוך איזו גישה מרוחקת וקרה, הוא לא ירגיש מאומה. נכון, "המאור שבה מחזירן למוטב", אבל הוא מפספס כאן את הפרי העיקרי. לעומת זאת, אם אדם בא ואומר, במודעות מלאה: "אני כרגע הולך להיפגש עם הקב”ה דרך הדבר הכי-הכי קרוב אליו, שזו התורה! זהו רצונו שהוא גילה לנו ומסר לנו על ידי משה רבנו!", או-אז בזמן הלימוד נוצרת התאחדות. זה כמו להיכנס לחדר יחוד עם הקב”ה.

אדמו"ר הזקן בא לתמוך בנו, השואפים להיות בינונים. הרי אנחנו כל הזמן עסוקים בפסוק "כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו", ואם אנחנו מפרשים ש"הדבר הזה" ה"קרוב" הוא הקשר והדבקות עם ה' יתברך, הנה לנו כאן דרך סלולה. בהמשך אדמו"ר הזקן ילמד עוד דרכים: התעוררות בתפילה, אהבת ה' ועוד, אבל כאן יש דרך סלולה שהיא לימוד התורה. הן בזמן לימוד התורה עצמו, הן אחרי הלימוד – כי הדעת שהאדם קנה נשארת איתו – האדם הלומד נעשה אחד עם נותן התורה.

אין ברירה, הבינוני כתלמיד של אדמו"ר הזקן צריך לתת עבודה, ללמוד תורה. לא די אך ורק בכוונות טובות, או בתפילה, או בהתבודדות, או באמירת תהילים וכל דבר אחר – חשוב מאוד ככל שיהיה, כי רק רצון הבורא יתברך שנמצא בתורה מעניק את הדבקות המבוקשת לבינוני.