פרק כט נמצא בתוך מהלך של עצות איך לדעת ולהשיב את הדברים מהמוח אל הלב. עד פרק כו למדנו את התאוריה: מי אנחנו, מהי התורה עבורנו, ואיך אי־אפשר לנתק בינינו – הקדוש ברוך הוא נמצא בתוך התורה, והוא נמצא בנו; אבל מה קורה עם הלב שנמשך כלפי מטה? מה נעשה עם ה"מחיצה של ברזל"?
ובכן, בפרקים כו־כז־כח אדמו"ר הזקן דיבר על השמחה – כמה השמחה יכולה לעורר אותנו, ולתת לנו את הכוח לעבוד את עבודתנו בלב חם שאוהב את הקדוש ברוך הוא.
אבל עדיין זה לא מספיק. פרק כט פותח עוד שער אחד בתורת החסידות, ושמו: לב נשבר. יש כאלה שאצלם ה'לב נשבר' בא לפני השמחה, אבל בחסידות הסדר הוא – קודם כל שמחה, ואחר כך גם לב נשבר.
מהו לב נשבר? כותב בעל התניא, שאדם ישפיל את הצד הרע של הסטרא אחרא ויגיד לו: 'באמת! איך אתה לא מתבייש להסיר אותי ממקור חיותי?! איך אתה לא מתבייש מלהבדיל אותי ולהכחיש ש"אני הוי' לא שניתי"?! הרי "אין עוד מלבדו", ואתה מכחיש זאת?! איך אתה לא מתבייש?!'
כאשר אדם 'מבטש' – משבר ומכתת – את היצר הרע, צד הסטרא אחרא והנפש הבהמית שבו, קורה משהו. לפעמים היהודי לא שם לב, אבל כשהוא דוחף ודוחה את הרע ממנו, הוא ממילא עולה כלפי הטוב, כמו אדם שרוצה להתרחק מהמזח והוא נוטל את המשוט ודוחף כביכול את המזח ממנו והלאה, ובעצם בעקבות הפעולה הזו הסירה שלו ניתקת ונמשכת אל הים פנימה. כלומר, כאשר אדם מוריד מעצמו את ה'לא', נוצר בו באופן טבעי 'כן'. הוא זז ממקומו הקודם. הוא פורש בדעת מלאה ובלב שלם ומקפיד על מה שהבדיל אותו מהקדוש ברוך הוא, ולמעשה דרך העבודה הזאת הוא הולך ומתקרב.
או־אז מגיעה המדרגה הגבוהה עליה אומר התניא: "על ידי זה יועיל לנפשו האלוקית להאיר עיניה באמת יחוד אור אין סוף בראיה חושית ולא בחינת שמיעה והבנה לבדה". פלא פלאים. לא די רק ב"שמיעה והבנה לבדה" של "אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלקים", אלא נדרשת "ראיה חושית"! והוא מוסיף ואומר ש"זהו שרש כל העבודה".
מה הכוונה "ראיה חושית" שאפשר לומר עליה ש"זהו שרש כל העבודה"? פשוט, אני רואה את זה: כשאני רואה יהודי, אני רואה כמה הוא יפה וכמה הוא קדוש; אני פותח גמרא, ואני רואה כמה היא מאירה; נכנסת שבת, ואני מרגיש את הטעם שלה. זו ראיה חושית ממש.
מה אתה רואה?
מפורסם הסיפור על דבריו של אדמו"ר הזקן בשעותיו האחרונות, בעודו בורח מנפוליאון במלחמת רוסיה-צרפת. כידוע, שרר מאבק רוחני בין אדמו"ר הזקן שתמך בצד הרוסי לבין צדיקים אחרים מחבריו שתמכו בניצחון נפוליאון, כל אחד מסיבותיו שלו, וכשנפוליאון פלש לרוסיה הוא הכיר בגדולתו של אדמו"ר הזקן וביקש לתפסו בכפו. כך אירע שאדמו"ר הזקן, שהיה כבר יהודי לא צעיר, ברח עם משפחתו ורבים מתלמידיו ממקום למקום, בתת־תנאים.
במהלך חורף תקע"ג הוא השתכן זמנית באיזה בית – בו הוא גם נפטר – עלוב ומט ליפול, שלא מתאים לא לאדמו"ר הזקן ולא לאף ברייה שבעולם, והוא שכב שם כשלצידו עמד הנכד שלו, לימים אדמו"ר ה'צמח צדק'. בתוך כך, שאל אדמו"ר הזקן ששכב על מיטתו את הצמח צדק: "מה אתה רואה פה מסביב?" הצמח צדק נבהל, "מה זאת אומרת, סבא? אני רואה את הצריף, את הקירות, את התקרה". אדמו"ר הזקן הניח עליו את ידו ואמר לו: "אתה עדיין רואה את הצריף? את התקרה? אני כבר רואה ש'אין עוד מלבדו ממש'…".
בדיבורים האלה הוא עזב את העולם, ממש בבחינה של רבי עקיבא שאמר בשעה שהרגו אותו "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד" – אני רואה ש"אין עוד מלבדו" ממש. אני לא רק יודע ומבין; אני רואה ממש בחוש.
זהו השלב בו בן־אדם יכול לומר "עולמך תראה בחייך", בבחינה של העולם הבא בתוך העולם הזה. ואדם יכול לזכות לכך אחרי כל ההתבוננויות של ספר התניא: על עצמו, על התורה, על "אני הוי' לא שניתי", על ההתגלות של ה' בדיבור שלו בתוך התורה, כשהוא לומד איך הוא יכול להתחזק במידת השמחה, וכאשר הוא משלים את התמונה ופורש ודוחק את הסטרא אחרא מעצמו, כועס עליה ומוחה במפגיע כדין מחאה על הדברים שמפריעים לו מלהתקרב אל הקדוש ברוך הוא – לא בטוח שהוא שם לב, אבל פתאום נפקחות לו העיניים והוא רואה ממש ש"אין עוד מלבדו", ו"זהו שרש העבודה כולה". שנזכה.
