בס"ד

פרק כ – החולייה המקשרת ביני לתורה

פרק כ – החולייה המקשרת ביני לתורה

החלק הראשון של ספר התניא שלמדנו עד עכשיו, היה כדי ללמוד מי אנחנו. הדבר בא לידי ביטוי בפרקים האחרונים (יח-יט) בצורה מאוד חזקה. בעל התניא הסביר לנו מה זה "כי קרוב אליך הדבר מאד" – בגלל שאנחנו שייכים לעם ישראל, אנחנו שייכים אל האבות ש"הן הן המרכבה", והנפש האלוקית שלנו היא כל כך מתאימה וקדושה בקדושה של האבות הקדושים, ולכן קרוב אלינו הדבר מאוד.

בפרק כ אנחנו משלימים את התמונה, ואנחנו מגלים גם מהי התורה בשבילנו. כל התורה כולה מורכבת משני חלקים: "אנכי ה' אלוקיך", ו"לא יהיה לך אלוקים אחרים על פני". את כל מצוות עשה וכל מצוות לא תעשה שמענו מפי הגבורה בשני הדיבורים הללו שבעשרת הדיברות. והרי אנחנו, בתור עם ישראל, כל כך שייכים אל הקדוש ברוך הוא מעצמנו, ולכן לכל יהודי יש יכולת של מסירות נפש לא לעבוד עבודה זרה בשום פנים ואופן – בצד השלילי, ובכלל זה להתרחק מכל עבירה שהיא, ובצד החיובי יש לו מסירות נפש של אמונה חזקה לעשות את כל מה שהוא רצון ה'.

איפה הבעיה? שאנחנו לא מזהים את כל העבירות שלנו כחלק מאותו דבר שאנחנו כל כך מתאימים אליו. נכון, אנחנו מתאימים, אנחנו מאמינים, ועל עבודה זרה ח"ו אנחנו נמסור את הנפש. אבל מה זה קשור עכשיו לתפילה בכוונה? ללימוד תורה? לשמירת מצוות? אני יכול להיות יהודי עם מסירות נפש גם בלי זה.

כאן עושה אדמו"ר הזקן את החיבור הזה בין שתי החוליות של השרשרת – בין הנשמה הקדושה שלנו לבין התורה. כל התורה כולה וכל רגע מהחיים שלנו וכל אבר מהגוף שלנו, הם ממש "חלק אלוקה ממעל", עד כדי כך שכל מצוות העשה הן האמונה בה' בעצמה, וכל המצוות לא תעשה חלילה הן ממש עבודה זרה. החולייה הזאת היא בעצם זו שמחברת אותנו לתורה, והיא יוצרת את התובנה הזו של "קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו". כי באמת, אם יהודי מבין את זה – הוא יכול לשמור את כל מצוות התורה וללכת על זה בצורה הכי-הכי חזקה.

אין ואפס

כדי להסביר את הדברים היטב, פותח בעל התניא את המהלך של ההתבוננות שיתפרס על פני הפרקים הבאים. בכלל, הכלי של ההתבוננות הוא הכלי המרכזי אותו חידש וחיזק בעל התניא במאמרים שלו בכל ה'ליקוטי תורה' ו'תורה אור' שלו. הספרים הללו – ליקוטי תורה ותורה אור – הם כמו חיבור ה'בית יוסף', והתניא הוא כמו ה'שולחן ערוך'. והרי אין כמעט 'תורה' בליקוטי תורה ותורה אור שלא מתחילה בעבודה של התבוננות.

בעל התניא נכנס בפרק הזה לאחד הנושאים המורכבים והעדינים בתוך נפש האדם והוא – המחשבה והדיבור. הפער בין הדיבור שאני מדבר עכשיו לביני הוא עצום, שהרי הדיבור הוא חלקיק קטן מתוך המחשבה, שהיא עצמה חלק זעיר מתוך הנפש כולה. ברור, אם כן, כמה חוסר חשיבות וערך יש לדיבור אחד שלי ביחס לנפש עצמה. ואם כך, אנו יכולים להתחיל לשוות בנפשנו מה הפער בין העולם כולו – שנברא בעשרה מאמרות בודדים – לבין הקדוש ברוך הוא! כל מה שאנחנו יכולים להבין ולקלוט בעולם, הוא כאין וכאפס מולו יתברך.

אם כן, כשאדם תופס שכל הקיום שלו הוא אין ואפס לעומת ה' יתברך, הוא מאבד את כל המציאות שלו. הוא מתאיין לחלוטין. לא נשאר מקום לשום דבר אחר מלבד הזרימה עם האנרגיה של ה' בעולם, שמתבטאת בחכמתו ורצונו יתברך – התורה הקדושה שבעצם באה ואומרת לנו: מה עושים פה ומה לא עושים פה, ובכך אנחנו חלק ממנו יתברך. וכשקולטים את זה, תופסים את הערך העצום של כל מצווה, בהיותה החיבור וה"צוותא" המושלם עם ה', ואת ההפסד הנורא של כל עבירה – אפילו של כעס או עצבות – שהיא קליפה וישות עצמאית כמו עבודה זרה ממש.

כאמור, תחילת ההתבוננות היא להבין איפה אני נמצא. מול מי אני עומד? "אני הוי' לא שניתי", אין חקר בכלל לדבר הזה, ל'אתה' הזה שאנחנו מתפללים אליו, לקדוש ברוך הוא שאנחנו בכלל לא תופסים אותו. אפילו לקרוא לקדוש ברוך הוא 'מלך העולם' זה מעליב. מה, הוא מלך העולם? ודאי, הוא גם מלך העולם, אבל 'אתה' הוא משהו שאין לנו השגה ותפיסה בו, זה הרבה הרבה למעלה מהעולם.

הצעד הראשון, אם כן, של ההתבוננות – כדי להתחיל להבין מהי התורה בשבילנו, מה התגלה אלינו, ומי אנחנו – הוא להבין מול מי אנחנו עומדים. פרק כ' עסוק בהסברה של "אני הוי' לא שניתי", "היה הווה ויהיה" בלי שום שינוי כלל, ואנחנו עומדים מול הדבר הזה.

אהבת את המאמר? שתפו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד מאמרים שיכולים לעניין אותך

מצאתם טעות בכתבה?

נשמח שתדווחו לנו וככה נוכל לתקן...

דילוג לתוכן