בפרק לא יש הבחנה מאוד חשובה בין שתי תכונות באדם ש'סבוכות' זו בזו. מרן הרב קוק קורא לזה 'מידות מצרניות'. כלומר: מידה טובה ומידה רעה הסמוכות זו לזו, ונדרשת חדות הבחנה ביניהן כדי לא להתבלבל, כמו שמחה והוללות, ועוד כיוצא בזה.
אדמו"ר הזקן מבחין כאן בין ההפכים של שמחה והוללות – עצבות ומרירות. ההבדל הוא: האם אדם נכנס ל'אפתיות', לאיזה מוות, חוסר חשק, חוסר יכולת לזוז; או שהוא מלא חיוּת להתקרב מתוך ראיית הריחוק שלו מה' יתברך. כשאדם מלא חיות, חשוב מאוד לעסוק בריחוק כדי לתקן – ותכף נדבר על התיקון הזה; אבל אם המחשבה הזו מאבנת, מקבעת ולא מאפשרת לזוז – אז העצבות היא המידה המגונה ביותר, כידוע מתורת הבעל שם טוב ותלמידיו שאין לך מדה יותר מגונה מעצבות, מפני שהיא כמו מוות של חיי הנפש של האדם.
אחרי המרירות באה השמחה. השמחה שנולדת באותה שעה שאדם רואה את הריחוק שלו מה' ואת ההתקרבות שלו מחדש אליו יתברך, היא שמחה עצומה ומיוחדת במינה ועמוקה לאין חקר. כשאנחנו חושבים כמה צער יש בשבי – ולצערנו עם ישראל נתון בכך הרבה בעת הזו – ואיזו הפתעה, איזה מהפך, סערה אדירה עוברת על שבוי שיצא מבית האסורים; ואם היה זה ביד האדם, כמה חיילים היו מוכנים למסור את הנפש כדי לקיים פדיון שבויים ולהוציא אנשים מהשבי; ואם היה חייל אחד זוכה על ידי מסירותו להוציא איזה אח, איזה יהודי מהשבי, ואחר כך גם רואה איך השבוי מגיע לחיק משפחתו וכולם שמחים ומתרגשים באופן שאין לו אח ורע – הוא היה יוצא מגדרו לחלוטין. אין משהו שדומה לזה: לא ברית, לא חתונה ולא שמחה כלשהי – פדיון שבויים הוא משהו אחר לגמרי!
לצאת לחירות
כך בנמשל: ביד האדם בכל רגע לפדות את השבויה, בת המלך – היא הנשמה – שנתונה בקרבו והיא שייכת "לבית אביה כנעוריה", אל המלך ברוך הוא, והיא נתונה בשבייה בתוך הגוף העכור הזה ובכל ענייני החומר וההסתרה של העולם הזה, ועל ידי עבודתו הוא יכול להוציא אותה מבית שבייה!
זה לא סותר את המרחק, לא אומר שאין הסתרה או שהכל כבר שלם. זה לא אומר שמחמת גודל השמחה בקיום מצוה מסוימת אפשר לשבת על זרי הדפנה. להפך, זו טלטלה עזה, מהפך קיצוני שבא מתוך הקושי הנורא – ובכל זאת זו שמחה שאין כדוגמתה. ואדרבה, אם יש למלך בנים מספר שלצערנו נפלו בשבי, אבל לא כולם באותו מקום: יש שנפלו בידי אויבים ידידותיים יותר, יש בידי רשעים ויש בידי נאו־דאעשים, רשעים ואכזריים שאין כדוגמתם – ככל שהמרחק גדול יותר, השמחה על היציאה מהשבי גדולה יותר.
לכן, אם אדם רואה שהנשמה שלו נתונה בשבי גדול ועמוק בתוך עולם החומר, השמחה של היציאה מהשבי גדלה בהתאם לעומק הרוע של השבי, והכל ביד האדם כשהוא פועל בתורה ומצוות להוציאה מבית שבייה.
