אחד הניסים הגדולים שקרו לי מעבר ליציאת מצרים וליל הסדר שעבר בקלות ובשמחה עד כמה שאפשר, זו העובדה שעברו שלושה שבועות עם הילדים בבית ולמרות כל הקטעים המוכרים של בכי בלילות ואינסוף דרישות בימים תוך כדי מריבות ביניהם והחלפת חיתולים בקצב של מבזק חדשות באינטרנט – עדיין לא היה כזה נורא. שלא לומר, בקטעים מסוימים אפילו כיף על סף הנורמלי .
אם אפשר לנסות ולהבין מה היה שם אז יש כמה סימנים לנס. למצב שמתהפך לטובה למרות שאתה בטוח שהוא לא הולך להשתנות ועומד להיות מבאס.
בתוכי ישנו תמיד איזה קול של ילד פנימי שאומר אופפפ ידעתי! שום דבר לא עומד להשתנות פה… המבוגר שבי החליט הפעם לא להקשיב לו, אלא יותר להקשיב לילדים שבבית בלי לקטלג אותם, לפרשן את מצבם ולקבוע מה הם יכולים לעשות בכל רגע נתון נגדי. פשוט לשחרר את תבנית החשיבה המוכרת.
לאחר ליל הסדר התחלתי לשנן לעצמי את נוסחת החופש והחירות שהולכת כך: יש חופש ממצרים זה נכון, אבל מה עושים עם החופש לעשות? חופש מצד השחרור זה נפלא אבל חופש מצד הבחירה זה כבר מורכב. על החוף מצדו השני של ים סוף אין יותר מצרים וזו תחושה נפלאה. אבל לאן הולכים מכאן? אחרי הכל זה מדבר. והעניין הוא לחיות חופשי ולא למות חופשי. וכך החלו ימי חול המועד – עם חוסר ידיעה איך עושים את זה.
פתאום מול השמיים במעין נוחות כזו אני אומר לקדוש ברוך הוא: האמת אני לא יודע כלום. לא יודע איך להתנהל מכאן. לא יודע בכלל איך פועל העולם, ועל איזה כפתור ללחוץ. לא יודע בכלל מה פועל ומה לא.
ניסיתי לראות איך הילדים הקטנים רואים את זה, להם אין כל בעיה. הם אומרים שהם לא יודעים. הם לא דואגים שמחר לא יהיה אוכל במקרר או שדאעש יקחו להם את האופניים. הם פשוט שם. הם בדרך.
ניסיתי לשתף אותם אך לשווא, הם החלו להתבונן עליי כאילו משהו לא בסדר אצלי. אז מי כאן צודק? ניסיתי להמחיש להם את זה כשנכנסנו עם האוטו למנהרה הארוכה בכביש המנהרות בדרך לירושלים. מיד שהאור התחלף לחושך התחלתי ליילל שזהו, האור לא יבוא יותר. הם שכנעו אותי שזה מיד יחלוף ואין מה לדאוג. אני התעקשתי, הם צחקו. הם ראו את האור. החושך לא מפחיד אותם.
גם אני יודע שהאור יבוא בסוף המנהרה, אבל בחיים אני קונה את הייאוש של הצד הפסימי וחותם עליו. למה? הילדים כבר קלטו את התדר שלי שאומר להם "תמימים, עוד תבינו", הם אמרו: "תראה את המכוניות שבאות ממול, הם באו מהפתח שעומד לבוא. אתה רואה?" אז נפל האסימון. אני לא יודע יותר טוב מהם מה הולך לקרות; אבל אני בניגוד אליהם לא נותן לקדוש ברוך הוא את האפשרות לשנות את המציאות ולהנהיג אותה. הם פשוט לא מתיימרים לקחת שליטה. מאפשרים ולא מדברים ממרום גילם על כך שהכל צפוי. הנה המפתח הראשון בדרך מהאדם החופשי לבחירה החופשית. מהעבד שכרגע יצא מהכלא אל בן החורין שיש לו כתובת.
השלב השני היה לא לקנות מהם את כמויות הייאוש שיש להם להציע. עכשיו אני צריך לתפקד כמו אבא שלהם לכל דבר ממש, כמו אבא שבשמיים. לחייך כשהם בוכים ולומר להם שזה ייגמר. להחליף תפקידים זה העניין. בן חורין צריך להיכנס למצב מסוים אבל באותו זמן גם לצאת ממנו. נשיאת ההפכים היא עניינו של יהודי כאן בעולם.
להחליף תפקידים משחרר מאוד מהרבה רגשות אשמה. הנה יש מצב קשה, אני מבין. ה' הניח בפניי מכשול, אבל זה לא קשור אליי, אני לא מחויב להתנהגות מסוימת על פי פרוטוקול. לא לכעוס לפי דפוס קבוע, לא להגיב כי ככה אני מכיר. פשוט לשנן את המילים "אפשר אחרת". יהודי הוא מעל כל זה. מה שקורה כאן רק בא לנסות אותי, אז אני מחליף התנהגות.
ניסיתי לתכנן לילדים מסלול טיולים ואטרקציות ואז בשבירת הגה בלי להודיע, פשוט ביטלתי הכל ונשארנו בבית. אני לא מחויב לזה. המעבר הזה עשה את כל העניין לרגוע ולא מלחיץ. המרדף אחר האטרקציות נראה מתיש, במיוחד כשאתה בוחר לשבת בבית. זו כנראה הייתה בחירה נכונה והכל בגלל השאלה האם אפשר אחרת.
אם אתה סגור על עצמך, אז אתה סגור מלקבל שינויים. אם אתה מקבל את השינויים ולא תמיד סגור על עצמך אז יש כיוון. ככה מגיעים להר סיני, בהכנעה כזו מגיעים למתן תורה. רבי נחמן מצוטט כמי שאומר שצריך לזרוק את השכל וללכת עם הלב. כל אחד עם תהליך ההתפרקות שלו מהאני הסגור והבטוח. לפעמים צריך לזרוק את השכל ולפעמים להחזיר אותו. כך מתנהל בן חורין, עבד ה', נושא הפכים. הולך לפי התכנית של המלך ומוכן לוותר לפעמים על התכנית שלו עצמו.