שואלים אותי לפעמים אם לא נמאס לי לשיר את השירים הישנים מלפני עשרים שנה כמו 'זמן הגאולה'. אפתח בזיכרון קצר ומשעשע: כשהשיר יצא, הזמינו אותי לנגן בעיר דוד בחול המועד. הפנינג לכל המשפחה: תחנות שונות, שחקנים, זמרים, פה טביעת מטבעות ופה יצירה בחֵמר… גם עבדכם הנאמן היה 'תחנה'. עוצרים במסלול, מקשיבים וממשיכים הלאה.
הכנתי רשימת שירים ופתחתי בזמן הגאולה. בסוף השיר הגיעו מבקרים חדשים וביקשו את… זמן הגאולה. אני טיפוס זורם… שרתי אותו שוב. משסיימתי, המשיכו אלה לדרכם והגיע קהל חדש. עד שבדקתי ברשימת השירים שלפנַיי, אחד צעק לעברי: "תשיר זמן הגאולה", כולם גיבו אותו בצעקות "זמן הגאולה! זמן הגאולה!" זה אכן היה הלהיט שלי אז… שרתי אותו שוב. וכך, רבותיי, זה המשיך כל היום… ישבתי בפינה שלי מבוקר ועד ערב ושרתי… איך ניחשתם? את השיר 'זמן הגאולה'. והקהל המתחלף הרגיש שהוא הגיע בדיוק ברגע הנכון, לשיא ההופעה בו אני שר במיוחד עבורם את הלהיט שלי. החבר'ה היו בשמים.
אתוודה, גם לי זה לא הפריע. לא יודע איך להסביר את זה. יש איזה חשמל באוויר, בעיניים, כשעם ישראל מתרגש לקראת הגאולה. "בניסן נגאלו ובניסן עתידין להיגאל".
בעצם עניתי קצת על השאלה שפתחתי בה, האם אני לא נשחק קצת מלשיר את הישנים – ולמה לשאול אותי? תשאלו את עם ישראל שמחכה ומתפלל כבר שנות אלפיים. אדרבה, ככל שעובר הזמן מרגישים קרובים יותר, מרוגשים יותר וכנים יותר.
אני זוכר רגע במפגש של חילונים ודתיים, בו השתתפתי לפני שנים. באיזשהו שלב, חוֹף (כך שמו) שאל אותי האם לא נמאס להתפלל את אותן התפילות כל יום. התאמצתי להיות כנה ובאמת התשובה היא לא. לא נמאס. וכל כך למה? כי הכוונה שלנו היא בּבוּאה של הנפש, היא נגזרת ממיליוני מרכיבים שונים בתוכנו פנימה: רגשות, מחשבות, תקוות, מפגשים, ריחות, מנגינות של אתמול, של מחר וכן של העולם סביבנו. אז כל עוד אנחנו חיים, מילות התפילה ממשיכות לחיות ולקבל פירוש חדש בכל יום.
הבוקר קיבלתי הודעה בטלפון מעִדו שהחליט להדפיס את המילים של זמן הגאולה לליל הסדר השנה כדי לשיר ולרקוד אותו עם ילדיו, וממש אתמול, דודי, גיטריסט חבר, התקשר לספר שהוא מעבד אותו מחדש לכבוד מאורעות התקופה.
אלפיים שנה מחכים, אבל החשמל בעיניים הוא טרי טרי, וההתרגשות בלב אינה בת אלפיים אלא נולדה מחדש ברגע זה!
כפפות-מסכות, תכינו גם כלי נגינה. נחזק אחד את השני. חג שמח!
