פעם בצעירותי, ישבתי בשיעור הלחנה אצל פרופ' אנדרה היידו. במהלך השיעור הוא קיבל שיחת טלפון. מהצד שלו הבנתי שמדובר באמא לילד מנגן. היא התקשרה לספר שבנה מוכשר מאוד, שהיא מעוניינת שיותר לו ללמוד הלחנה, וביקשה לקבוע שיעור.
היידו סיים את השיחה, פנה אליי ואמר בחיוך: "למה כל ההורים נזכרים בתשרי? הילדים מוכשרים רק בתשרי? באמצע השנה הילד לא מוכשר?"
אנשים היו לפעמים מקובעים מדי עבור היידו. אם הילד מגלה כישרון במוזיקה, ההורה יאמר לעצמו: טוב, נחכה לספטמבר ואז נחפש מורה… למה? תתקשר עכשיו!
הגישה הזו קשורה לתפיסת עולם שקצת קיבלתי ממנו – הרצון הזה לחשוב מחוץ לקופסה, לשבור מוסכמות ביצירה ובאומנות.
איך כל זה קשור לחג הסוכות?
סוכות הוא חג השמחה, והשמחה – כידוע – פורצת גבולות. שאל פעם אחד מאדמו"רי חב"ד: אילו מחיצות השמחה שוברת? אילו גבולות? וענה: את המחיצות הדמיוניות שלך!
כאן אני מבקש להביא את דברי הרב קוק, המצוירים על קישוט הסוכה של חמי וחמותי:
"הסוכה היא שמחה עליונה מאוד, עד שאינה יכולה להיות קבועה כי אם דרך עראי. אבל היא עומדת במקום אחד מפני שגלי האור של השמחה שוטפים, ואחד מתעלה – ומיד, בלא שום הפסק, השני החדש, שהוא יותר מאיר ויותר משמח, יורד ונשפע. על כן נראה כאילו הכל היא סוכה אחת, ובאמת בכל רגע ורגע ובכל חלק מחלקי הרגע יש סוכה חדשה ממש. ומפני שהשמחה היא התחדשות, וכאן ההתחדשות היא תמידית, על כן הוא זמן שמחתנו".
לא יאומן. הרב קוק נהיה כאן 'מדען' לרגע, והוא מסביר שהסוכה היא בעצם מעין 'הולוגרמה'. זרם של אור גנוז בלתי פוסק גורם לנו לאשליה אופטית כאילו יש כאן רק עצים, סכך ומקום פיזי – אבל באמת מדובר בזרימה אדירה ומתמדת של שמחה!
הסוכה היא גם כמו חופה. אנו יושבים בה תחת ענני הכבוד, עם השכינה. הדבר מזכיר לי את מצוות החתן לשמח את אשתו בשנה הראשונה. ואיך משמחים? פשוט להיות שם. להיות אתה, "נקי לביתו", בלי לרוץ לשום מקום. האמת היא שזה בדיוק מה שהכי משמח את אשתי: "למה אתה תמיד הולך? לאן אתה נעלם…?!" (חח)
מה יוצא מכל זה? בהלכה מובא: כיצד משמחים בחג? לקטנים קונים ממתקים, ולנשים – בגדים ותכשיטים וכו' . המסקנה היא שכדי לשמוח צריך לשמח, וכדי לשמח צריך להיות בשמחה.
איך מתחילים? הרי זה מעגל סגור?! אני לא באמת יודע. אבל אני פשוט הולך להיכנס לסוכה – וזרם השמחה העליון כבר ידליק אותי!
חג שמח!
