יש את הרגעים האלה בחיים, מעטים כל כך, חזקים כל כך, נקיים וברורים, בהם אתה ממש רואה את העובדה הברורה שיש בורא לעולם ושאתה לא לבד.
הרגעים האלה הם כל כך מעטים, ובזמן הקצר שהם מתרחשים אני מזכיר לעצמי לא לשכוח, לתקוע דגל ולדעת שמה שאני מרגיש הוא אמיתי. עוד מעט, כשהקדושה תיעלם ואני כבר לא ארגיש, אזכיר לעצמי את הדגל ההוא, את זה שבאמת באמת ראיתי את זה והייתי שם. העניין הוא לשאוב משם את הכוח.
שבת פרשת פנחס, סעודה ראשונה. ילדים, רעש, חתיכות דג בכל פינה, ואשתי מסמנת לי שהנה הצירים הגיעו. חיכינו ללידה, התפללנו כל כך, ביקשנו מה' לידה קלה ביום חול, אני אפילו ביקשתי בת שתאזן את האנרגיה הבלתי נגמרת של הבנים. והנה שבת נכנסת והלידה מתחילה.
באותו רגע יש איזה חשמל כזה באוויר שאומר לך שה' כאן מוביל את הכל. עזוב את הרצונות שלך, קח אחורה, תתבונן ותראה כמה הוא קיים, כמה הוא מנהל את הכל. הרי בעצם אין לך יכולת לעשות… כלום. כן, הכלום הזה, חוסר האונים האישי ומנגד התקווה העצומה שבהימצאות ה'. 'קח אחורה צבי' אמרתי לעצמי, תתפלל ותראה שזה קורה.
ואכן, בלי להבין איך וכמה שלא ניסיתי לארגן ולסדר, הילדים הלכו לישון והלידה התחילה, בבית. אני במרפסת מסתכל בפחד לשמיים ובתוך הבית המיילדת והאישה בשקט, בלי שום רעש שמבשר את בואה של התינוקת. ברגעים האלה הכל בידי שמיים, ואני פשוט מבקש רחמים. מחפש נקודות טובות, עידוד ולימוד זכות, הכל כדי לנסות ולהשפיע. אין לי יכולת לעשות כלום ומשם יוצאת תפילה יותר אמיתית. אבא תעזור. שלבי הלידה זחלו לאט לאט, והכל היה מנוהל, מדויק, נכון וטוב כמו שאני אף פעם לא הייתי יכול. אבל כשהניהול של ה' יתברך לא מובן לי אני בטוח שהמצב לא טוב. לידת בית ותרחישים לא טובים עוברים לי בראש, דמעות וצעקות לשמים… שתיים בלילה, המיילדת יוצאת למרפסת ואני שואל אותה: נו…? והיא אומרת: "מה אתה כל כך בלחץ ועם דמעות? הכל יפה, נולד לך בן מתוק". מה?! אני חשבתי שהלידה תקועה. "לא" היא אמרה, "הכל היה רגוע ומצוין, מזל טוב! בסימן טוב בן בא לכם!".
אוי ה', אני רציתי בת ביום חול והנה בן בשבת, אבל באמת מה הקשר בין הרצונות שלי לניהול המציאות? עכשיו ראיתי אותך לוקח אותי, כמו אבא שמבין את כל השטויות שלי, ואומר לי: אני יודע מה הכי טוב לך. והכי חשוב – אתה לא לבד, אני כאן. קח אחורה, רק תאמין ותדבר איתי.
אחרי הלידה. התינוק כבר עם אמא שלו יונק, ובבית שקט שאחרי סערה גדולה, סערה טובה. שקט של הבנה שהנה יש כאן משהו, קרה כאן משהו וזה לא אני. ה' רואה אותי, דואג לי, בונה את הכל לטובתי. אני ממש רואה את זה. הנה יש לזה פנים, זה תינוק חדש, יהודי נוסף בעולם שהגיע ממאגר הנשמות של ה' יתברך. יש יותר הוכחה מזה? התינוק שקט ומתוק, הוא לא בכה בכלל, מאוד נוח לו בבית. היו לנו המון תכנונים איך ואיפה ללדת, אבל באיזשהו שלב שם בסעודת שבת, תוך כדי הצירים, הבנו שההפקה של המלך היא זו שתקבע מה יקרה, כל שעלינו לעשות זה לזהות את הרצון האלוקי ולפנות לו מקום.
השקט הזה של אחרי הלידה הוא שקט שבתוכו יש המון תשובה והבנה. כמה כוח אנחנו משקיעים לשווא, וכמה המלך יכול לעשות הכל. הנה צבי, רגע אחד קצר וענק, והבנת איך העולם עובד. את הרגעים האלה אנחנו פוגשים בשמחה שבלידה חדשה או, לצערנו, גם ברגעים שבהם עוזבים את העולם. אז אתה מבין שאתה בעצם כלום. יש לך תפקיד אבל אתה לא הבוס. רגע כזה עם פתיחת לב והרגשה שה' אוהב אותך ולא יפקיר אותך לעולם. זה חזק כל כך.
שבוע אחרי, באותו מקום. הכנות לברית בשבת בבוקר, אין צורך להזמין, אין טלפונים ורעשים. שחרית, מוסף והנה זה קורה. הילד כבר נכנס בבריתו של אברהם אבינו. שבת בבוקר והכל שקט, שוב אותו שקט של הבנה. שבת היא זמן מופלא לברית. בלי צלמים והודעות של מוזמנים על איחורים. בלי ווייז וקייטרינג. פשוט ברית וקידוש בבית הכנסת, קטן ואינטימי. שקט של הבנה. ה' כאן מוביל שוב. נכון צבי שרצית בת, כי פשוט לא רצית הפקות של ברית? הנה ה' סידר לך גם את זה. בן בשבת. תשמח, אתה בידיים טובות. אתה לא לבד.
מה יש לומר? ה' סליחה שחשבתי שאני יכול לעשות משהו. לעבוד איתך ולעבוד אותך זה פשוט יותר כיף והרבה הרבה יותר ביחד. רק תזכור את זה כל הזמן ו… תשמח.
הלידה והברית עברו בכזאת נחת ונועם עד שלא היה ספק בשמו של הילד שהגיע… ויקרא שמו בישראל: נועם יהודה. שבת שלום, קחו אחורה. יש בורא לעולם.