פעם בצעירותי, בשיעור הלחנה, סיפרתי למורי פרופסור הַיידּוּ שניגנתי את היצירה החדשה שלי בפני מרצה באקדמיה. הייתי גאה לספר לו כיצד המרצה שיבח את היצירה, ואיך הוא אפילו אמר שהיא מזכירה לו קצת את הרוח של בטהובן, שיש בה אלמנטים של שׁוֹפֵּן וקצת ממלחין אחר מהתקופה הרומנטית… בקיצור, הוא הזכיר מלחינים מפורסמים.
לא ציפיתי שהיידו יכעס. "אתה מבין מה הם עושים שם באקדמיה?!" אמר בסערה, "הם אומרים לך לְמה זה דומה ולְמה זה דומה… – וכך חונקים לך את היצירתיות! התלמיד הצעיר מבין שכבר עשו הכל לפניו!" הַיידּוּ המשיך: "אהרן, כשאתה מקשיב ליצירה חדשה של מישהו, דבר ראשון תחשוב: מה יש כאן שאף אחד לא עשה קודם? מה יש כאן שייחודי רק ליצירה וליוצר שעומד מולך? אל תברח מיד לכנפי הדמיון וההשוואות!"
עד היום, כשאני מעביר סדנה או שיעור על הלחנה ומישהו מהקבוצה מנגן את יצירתו, והחבר'ה מגיבים ולרוב מפרגנים: "יפה, זה דומה ל'כספי"', "זה מזכיר קצת את 'ארצי'" או "זה ממש 'פריד'", לעיתים אפילו אומרים: "מקסים! מושפע מרזאל" (חחח)… – באותו רגע אני משתיק אותם.
חבר'ה, אצלי יש כלל: אל תגידו לי מיד "למה זה דומה, מה זה מזכיר, או ממי זה מושפע". זה הכי קל! זה אמנם הטבע שלנו לחפש קווי דמיון ולהשוות, אבל אנא מכם, בואו נקשיב שוב. הפעם תגידו לי מה יש כאן ייחודי – ליצירה, למנגינה, לאדם הניצב מולכם. ואני מוסיף משל משלי:
תארו לכם יולדת ברגע הפלאי של הלידה שתגיד: "וואו, איזה תינוק חמוד, אבל הוא 'מה זה דומה' לזה שיצא פה בחדר לפני רגע… בוא נחזיר אותו פנימה"… (ח"ו).
כך המשתתפים בסדנה נהנים לחפש מה המלחין הזה הביא לעולם שאף אחד אחר לא עשה לפניו.
ר' נחמן מספר משל על הלבנה שהתלוננה על רוע מצבה: למה השמש משמשת ביום כשחם ואילו היא בלילה, בחושך ובקור. רצו לפייס אותה באמרם שיתפרו לה בגד, אלא שלא הצליחו החייטים שהרי הלבנה גְּדֵלָה וּקְטֵנָה כל הזמן… מלמד אותנו ר' נחמן. אתה מקנא בשמש שחם לה! נביא לך סוודר. אתה עונה: הצחתקם אותי… אני גָּדֵל וְקָטֵן. אני משתנה. אני צומח. אי אפשר להכניס אותי לשום סוודר־של־שמש ולא לכלוב. וכך אתה מגלה בעצם שהחיסרון שלך היא תפארתך! היכולת להתחדש, לצמוח, ולהשתנות זו המתנה הגדולה של חייך.
עברנו את ל"ג בעומר השבוע, בואכה קבלת התורה. קחו עמכם את האור של הצדיק ושל תורת הסוד והאירו בו פנימה. עלינו למצוא את האות המיוחדת והייחודית שלנו בתורה ובחיים.
