אתמול הלכתי לזכרון מוישה להתפלל שחרית. הגעתי ל"ואהבת את ה' אלוקיך" ופתאום נפתח לי הלב.
יש ימים שהמילים עוברות לידי, יש ימים שאני צריך להתאמץ בשביל להרגיש את המילים ויש ימים שהמילים נפתחות והלב פועם דרכן בקלות.
באותו רגע נפתח לי פתח. רציתי לענות בדמעה לבורא עולם, בשם עם ישראל:
א־לי המתוק,
ב ר ו ר שאנו אוהבים אותך.
אינך צריך כל יום להזכיר לנו… או לבקש. וכי מה עוד נוכל להרגיש כלפיך?
אחד אמר לי פעם: "מדענים מצאו מאובן בן ארבע עשרה מיליון שנה, איך זה מסתדר לך עם האמונה?"
באמת ישנם תירוצים טובים, כמו זה שהקב"ה ברא את המאובנים כמו שהם, או שמכיוון שהיום הראשון בבריאה היה לפני בריאת הזמן, שהרי השמש נתלתה בשמים רק ביום רביעי, אולי נמשך אותו יום ראשון מיליארדים של שנים במושגי הזמן שלנו.
ואני אומר, בכנות, שעל כל תשובה שאתן אפשר למצוא עוד קושיות.
אהבה היא מעבר לטעם.
המאובנים האלה לימדו אותי דרגה נוספת בגדולת הבורא!
אם פעם חשבתי שהוא רק מסתיר את עצמו בעולם ('עולם' הוא מלשון 'העלם'), עכשיו אני מבין שזה יותר עמוק: הוא אפילו השאיר הוכחות במיוחד עבור מי שמתעקש להקשות על מעשה הבריאה.
הדרגה הראשונה כמוה כמתן בסתר; אדם מפקיד ממון בחשבון של חברו בלי שהמקבל יֵדַע. אבל מי שבאמת רוצה להסתתר נמצא בבעיה. מכיוון שחובה למלא בטופס הבנק את שם המפקיד, אז אם המקבל ירצה הוא יוכל לברר מי נתן לו את הכסף!
מה עושה המפקיד שרוצה להסתתר היטב? מחפש אדם ברחוב, קורא לו שיכנס איתו לבנק, מעביר לו את השטרות ומבקש ממנו שיפקיד בחשבון פלוני. במצב כזה גם אם המקבל יברר מי המפקיד, יגידו לו את שמו של האיש מהרחוב. בשיטת המחקר הזאת הוא לעולם לא ידע מי הנדיב.
בורא העולם שעשה את הכל יפה בעיתו, נתן בליבם של המתעקשים את אותם מאובנים חמודים כהוכחות לטענותיהם.
אבל הפקידה בבנק יודעת.
והאיש שקראו לו מהרחוב יודע.
וגם אתה ואני יודעים…