לפני כמה שנים, עברתי בשבת אחת ברחוב בית הכרם עם אפרת.
חלפנו על פני שתי זקנות יושבות על ספסל שלובות זרוע. פתאום הבחנתי במשהו ואמרתי לאפרת שאני חייב לעצור רגע.

פסעתי כמה צעדים לאחור וראיתי מספר בעל חמש ספרות ענקיות על זרועה של האחת. 26801.
בעוד אני תוהה ומשתומם, ראיתי שעל הזרוע של הזקנה שלצידה חרוט גם כן מספר. נעמדנו מולן והתחלנו מדברים.

"שבת שלום, רק ראינו… והסתקרנו… אפשר לשאול אולי…"
ואז הבחנתי. על זרועותיהן השלובות עם המספרים ההפוכים (אם יש מוסיקת רקע לסיפור, כאן בא שקט), המספרים היו עוקבים.
כלומר, המספר שעל זרועה של השניה הוא 26802.
מה שאומר שבאושוויץ, בתור, בירידה מהרכבת, גם אז שתיהן היו יחד. עמדו אחת מאחורי השניה (צמרמורת).
שתי צעירות. אז, בכניסה למחנה השמדה. עשן. היום, ספסל בירושלים. שבת. שלוות עולמים. עדיין יחד.
איך אפשר בכלל להסביר את משמעות המראה הזה.
אולי רק נאמר שראינו מקצת, משהו מאותו הסנה שבוער ואיננו אוכל.

ואם כבר דיברנו מהסנה הבוער, אותו פסוק מסמל את נצחיותו של עם ישראל ועם זאת יש בו משהו שמרמז לבערה ולגלות הארוכה שעתיד היה עמנו לעבור עד יבוא גואל. כשהלחנתי את אותו הפסוק רגילה הייתה סבתי שתחיה לומר לי: "אתה שר 'איננו אוכל', ואני ששרדתי מעט מהרבה אומרת לך: אוכל, ועוד איך אוכל!". זה היה לפני שמונה עשרה שנה, אחד עשר נכדים היו אז לסבתי ועדיין לא הגיעו הנינים.
לפני זמן מה חגגנו לסבתא צ"ה שנים, ומעל ארבעים נינים לה. קראה לי ואמרה: "יש לי משהו חשוב, רוצה אני לחזור בי ממה שרגילה הייתי לומר לך: הסנה איננו אוכל!"