לפני ארבע עשרה שנה נפגשתי עם אשתי לראשונה. היו אלה הימים שלפני פסח, הלכנו לכותל.
הגיע מולי חברי שלמה, רק אתמול היה רחוק, מחפש כיוון… והנה הוא עם ציציות, פאות, אור בעיניים ומבט מהפנט של קדושה. "אתה חייב לקרוא את החוברת הזו! קח אותה. שמור אותה. יש לי עוד אחת…".
חוברת קטנה. הכנה לפסח. שיחות עמוקות וסיפורים חסידיים. בפתיחה שואל שם הרב רומפלר שליט"א: מדוע כתוב "הא לחמא עניא" – זה הלחם שאכלו אבותינו במצרים? הרי אכלנו מצות רק כשיצאנו ממצרים? הוא עונה שגם במצרים אכלנו מצות, כי זה מאכל של עבדים.
לפי זה, מהו החידוש באכילת המצה ביציאה ממצרים? והתשובה מדהימה: למרות שחלמנו לצאת ממצרים וסוף סוף לאכול לחם נורמלי, סוף סוף לטעום מעדנים ותפנוקים של בני חורין, כשהגיע רגע האמת וטעמנו את הגאולה האמיתית, כשהרגשנו את החירות בלב, שוב לא רצינו אלא מצה פשוטה של קמח ומים. טעמנו גאולה רוחנית וכבר לא רצינו לחם.
וכמו במצרים, כך גם היום. שאלו את האדמו"ר הזקן "מדוע אנחנו מצפים ומחכים לגאולה? הרי הגמרא אומרת במפורש שהמשיח יבוא בהיסח הדעת, ולכן עדיף לכאורה שלא נדבר עליו ולא נצפה לבואו". ענה להם הרבי: "הגאולה תהיה מופלאה כל כך, הרבה מעבר למה שאנחנו מסוגלים לדמיין או לתפוס. על אף שאנו מחכים ומצפים לה, אנחנו עדיין בבחינת היסח הדעת לעומת מה שהיא באמת תהיה".
המילים "כל דכפין ייתי וייכול", כל רעב מוזמן לאכול, מדברות על הדור שלנו. אי אפשר שלא להרגיש סביבנו כל כך הרבה צמא לשוב אל ה'. אחים יקרים, יש לנו את הזכות להזמין את כל מי שרעב לקדושה, את הצמאים לדבר ה'.
בעקבות שיחה מתוקה של ר' שלמה קרליבך בהגדה של פסח שלו, כתבתי את השיר הבא, תוכלו לשמוע אותו ברשת.
הָא לַחְמָא עַנְיָא דִּי אֲכָלוּ אבְהָתָנָא בְּאַרְעָא דְּמִצְרַיִם
כָּל דִּכְפִין יֵיתֵי וְיֵיכוֹל כָּל דִּצְרִיךְ יֵיתֵי וְיִפְסַח
השַׁתָּא הָכָא לְשָּׁנָה הַבָּאה בְּאַרְעָא דְּיִשְׂרָאֵל
הָשַׁתָּא עַבְדֵּי
לְשָּׁנָה הַבָּאה בְּנֵי חוֹרִין!
הִסְתּוֹבַבְתִּי בְּכָל הָעוֹלָם, הָיִיתִי פֹּה וְהָיִיתִי גַּם שָׁם
הָעוֹלָם רָעֵב, כָּל כָּךְ רָעֵב, הִנֵּה יָמִים בָּאִים…
לֹא רָעָב לַלֶּחֶם לֹא צָמָא לַמַּיִם
הָעוֹלָם צָמֵא לִקְדֻשָּׁה, לְאהֲבָה, לִשְׁמֹעַ אוֹתְךָ
אֲנִי מַזְמִין אֶת כָּל הָעוֹלָם, מִי שֶׁרָעֵב יָבוֹא וְיֹאכַל
יֵשׁ מָקוֹם לְכֻלָּם
אֲנִי מַזְמִין הַלַּיְלָה הַזֶּה כָּל מִי שֶׁלִּבּוֹ מְחַכֶּה
הֵיכָן שֶׁאתָּה אתָּה
מָה שֶׁהָיָה הָיָה
מִכָּל קַצְוֵי תֵּבֵל לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל
כָּל הַשְּׁעָרִים פְּתוּחִים, הַלַּיְלָה הַזֶּה כֻּלָּם בְּנֵי חוֹרִין
אֲנִי מַזְמִין אֶת כָּל הָעוֹלָם
מִי שֶׁרָעֵב יָבוֹא וְיֹאכַל
יֵשׁ מָקוֹם לְכֻלָּם
אֲנִי מַזְמִין הַלַּיְלָה הַזֶּה כָּל מִי שֶׁלִּבּוֹ מְחַכֶּה
יָבוֹא הֶחָכָם וְהַתָּם
הַבֵּן שֶׁנִּדַּח אֵי שָׁם
מִכָּל קַצְוֵי תֵּבֵל לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל
כָּל הַשְּׁעָרִים פְּתוּחִים
הַלַּיְלָה הַזֶּה כֻּלָּם בְּנֵי חוֹרִין
הָא לַחְמָא עַנְיָא דִּי אֲכָלוּ אבְהָתָנָא בְּאַרְעָא דְּמִצְרַיִם
כָּל דִּכְפִין יֵיתֵי וְיֵיכוֹל כָּל דִּצְרִיךְ יֵיתֵי וְיִפְסַח
