בצעירותי פחדתי מהתפילות הארוכות בראש השנה. הייתי מצטייד במקבץ סיפורי חסידים או ספר קודש אחר תחת מחזור התפילה. מאוחר יותר הבנתי שזו קצת בריחה מעצם עבודת התפילה.
משל למה הדבר דומה? למכשיר ה'מיקסר' בציוד הגברה. יש בו כניסת Output – כבל שמוציא את הצליל. ויש Input – לשם מחובר כבל שמכניס את הצלילים.
תפילה היא בעצם Output של הנשמה. זמן שבו היא מתבטאת, רוצה, בוכה, שותקת, מחפשת ומבקשת.
ואילו לקרוא ספר קודש זה Input. הזמן בו הנשמה מחכימה, לומדת ומתפעמת.
עבודת התפילה היא דווקא לחפש ולהעצים את הOutput שבך. "דואר יוצא".
אבל בכל זאת התפילות מאוד ארוכות. ומה יעשה מי שלא מאיר לו?
עשה לך סדנה עצמית מתחת לטלית.
שאל את עצמך: מה אני עושה פה? על מה חשוב לי להתפלל?
מה בתוכי מתפלל? הפה? הלב? המוח?
מה היא נשמה בכלל?
נסה לבודד אותה.
היכן ה' – בסידור? בשמים? בתוכי?
תחשוב שאתה עורך כתבת מוסף חגיגית של סוף שנה, אבל אישית – בינך לעצמך.
מהו "רגע השנה" שנצרב בך. בחר את אדם השנה, את ניגון השנה ואת מקום השנה. השמחה של השנה. המצווה של השנה. משהו עמוק ששינה אותך? רגע של דמעה. של קרבה. מה הם הדברים לשיפור. להודיה. לצעקה מעומק הלב.
על מה התפללת ולא שמת לב שקיבלת. מי לא מתפלל ואתה יכול להתפלל עליו.
תפילה על משהו, זה עצמו לומר לה':
א ת ה ה מ ל ך.
אתה לא צריך להמליך אותו על זימבַּבוּאה ועל חצי האי האיבֶֹּרי…
ככל שאתה ממליך אותו על כל פינה בחייך – אתה ממליך אותו על כל העולם כולו.
דברים קורים שם מתחת לטלית בתפילה. תאמינו לי.
בשנה שעברה נכנסה לי פתאום לראש מנגינה נשכחת מאיזו מקהלת ילדים מילדותי. רומנסה ספרדית עממית. כל אימת שהלבשתי אותה על מילות התפילה הרגשתי אוטומטית שיורדות להן דמעות.
ואני שוב נזכר. ערב ראש השנה, שנה ראשונה לנישואין, אפרת נתנה לי מתנה.
עטפה ועטפה עטיפות על גבי עטיפות,
ובפנים כתבה "ראש השנה שלי עולה על הכל".
כרטיס לאומן.
ברגע שהמטוס המריא, כולם התחילו לשיר.
חשבתי לעצמי: עד אתמול התפללו כדי לנסוע,
ועכשיו נוסעים כדי להתפלל.
דעו לכם, בראש השנה מתפללים על התפילה.
כשחסר כסף מתפללים על עושר,
כשעצובים מתפללים על שמחה,
כשלא מרגישים טוב מתפללים על רפואה –
ובראש השנה
מתפללים על התפילה,
שיהיה לנו רצון להתפלל כל השנה.