חבר טוב אמר לי פעם בהומור המיוחד שלו:
"אני שונא להתפלל בשטיבלך… כשאני מתחיל להתפלל, מניין אחר כבר מסיים. תמיד אני מקנא באלו שיוצאים…".
תפילה זו אכן עבודה, עבודת הנפש. חשבתי לחלוק איתכם כמה הכנות אישיות שהתרקמו אצלי.
נתחיל בתחושה של "תן לי רק לסיים את התפילה ואני ישר קופץ לעולם העשייה" – פגישות, טלפונים ושאר רעיונות שרצים בראש.
חשוב הפוך: עכשיו, בשעה הזאת של שחרית, אתה נפגש עם מנהל העולם! לא רק שזו השעה החשובה ביום, אלא שזו השעה שתשפיע אור והצלחה על כל שאר התכנונים שלך.
הטלפון מצלצל. "שלום, מדברים ממשרד ראש הממשלה, זה המספר של מושיקו?" כן… זה אני! "מחר בשמונה בבוקר ראש הממשלה מבקש לפגוש אותך אישית. שיחה של שעה…" מה??? כמובן שזו השעה הכי חשובה ביום. מושיקו אפילו לא מתכנן את שאר היום. פותח יומן וכותב בגדול על כל הדף "פגישה עם ראש הממשלה!"
קל וחומר למלך מלכי המלכים.
ומכיווּן אחר. משורר אחד פעם כתב שהזמן לא נמצא בשעונים. המחוגים רק מראים את הזמן שחולף.
חשבתי לעצמי שגם התפילה לא נמצאת בסידורים. הם רק מראים את המילים.
איפה התפילה? באוויר סביבך.
חפש אותה. הרי אתה יוצר אותה כרגע! בכוונה שאתה מכניס בכל מילה. ברגש האישי שבו אתה צובע את המשפטים היוצאים מלבך.
ועוד משהו בעניין הקצב והמהירות. פעם לא הבנתי למה מתפללים לאט. כשם שבדיבור לא אומרים
"ב־ו־ק־ר ט־ו־ב מ־ה ש־ל־ו־מ־ך", גם בתפילה, דַבֵּר רגיל!
אחר כך הבנתי.
ֵכשמושיקו אומר "תוסיף לי חמוצים" בדוכן פלאפל (אחרי הפגישה עם ראש הממשלה… חחח) הוא לא צריך שום כוונה.
הדיבור הוא כבר ממילא תוצאה של הרצון שלו.
אך התפילה, היא עצמה הכנה וחיפוש של הרצון.
בתפילת העמידה יש שמונה עשר רצונות ובקשות מעולמות והיכלות שונים. חיים, דעת, תשובה, רפואה, צדק, גאולה ועוד. צריך למשוך את הכוונה ללב ולהוציא את הבלבולים והטרדות.
אם אבקש מכם להביט במילות התפילה, להכין לבכם לאותה כוונה ואז להתפלל כך שהמילים יהיו ביטוי לרצון שבכם, זה נשמע מסובך?
מסופר על תלמידי הבעל שם טוב שביקשו ממנו עצה למצוא רבי אמיתי.
אמר להם: "שאלו ממנו עצה והדרכה להתמודד עם מחשבות זרות וכוונה בתפילה. אם יש לו פתרון פשוט,
תרופת פלא, אל תאמינו… חפשו רבי אחר!"
התפילה היא שירת הנפש וגם עבודה.
ועליה העולם עומד.