בזמנים הללו, ימי ספירת העומר, כאשר ראשינו רכונים בתוך פרקי אבות ואנו מנסים ללמוד איך לתקן את מה שהתקלקל, אין מנוס מלדבר על אהבה. וקודם כל – אהבה שלנו אל עצמנו, כי זו הדרך דרכה נגיע אל אהבת האחר.
לא מעטים מאיתנו מתהלכים לעיתים בתחושה שהם לא אהובים, שאחרים סביבם לא מספיקים קשובים לרצונות ולצרכים שלהם, ובכללי הם חשים שקופים ובלתי נראים. לכולנו יש צורך באהבה, והנטייה של רובנו היא למלא את הצורך הזה דרך האנשים הקרובים לנו, הורים, חברים או בני הזוג שלנו. מהר מאוד אנו מאמצים את האמונה שאנו אהובים על תנאי, ומכאן הדרך לריצוי חלקלקה והירידה בה מאוד תלולה.
הלא אם אני אהוב על תנאי, זה אומר שרק אם ארצה ואהיה כלי לביטוי של הצרכים והרצונות של הסביבה ממני ואספק לה את כל מבוקשה – גם אם זה דורש ממני כוחות על טבעיים – אוכל סוף סוף לזכות באהבה. וה"רק אם" הזה ממשיך איתי לאורך כל חיי, כשאני נושא אותי איתי לכל אינטראקציה בה אני נוטל חלק. הוא פשוט מהדהד בתוכי כאומר: רק אם תקנה לילד מה שהוא רוצה, רק אם תוותר לאשתך, רק אם תתאמץ יותר בעבודה… – אז תזכה בהרגשה הזו של להיות אהוב.
כל אחד מאתנו שצעד בדרך החלקלקה הזו, גילה לעיתים מהר ולעיתים רק ברבות הזמן שלא משם צמחה ישועתו. ככל שהוא נתן וריצה יותר, הוא רק כעס יותר ותהה איפה חלקה של הסביבה במשא ומתן הלא־מדובר הזה. למה הוא לא חש אהוב? למה הוא לא מושא הנתינה שלהם כפי שהם היו בעיניו? לעיתים הוא גם מופתע מעצם ההרגשות שלו כלפי הסביבה, כי הרי כולם אומרים שאהבה מולידה נתינה, אז למה אצלי – תוהה מיודענו – היא מולידה כעס, אכזבה ותסכול נוראיים?
לפעמים רק דרך ההגעה אל המבואות הסתומים וסימני השאלה הנוקבים, אנו מבינים שטעינו בדרך. דווקא אי השלמת המשוואה היא שגורמת לנו להתבונן שוב ולחקור מחדש: האם הדרך הזו מטיבה איתנו ומביאה אותנו אל המקום בו באמת אנו רוצה להיות?
נדרש תרגום
אחרי שהבנו שכנראה לספק צרכים פנימיים ולמלא משאבים רגשיים באמצעות הסביבה או גורמים חיצוניים לי, זו לא הדרך הנכונה, אנחנו פנויים יותר מחשבתית להבין ולהפנים מהי כן הדרך.
ראשית, חשוב שנבין שכל מה שאנו צריכים כבר מצוי בנו, בתוכנו פנימה, וחשוב שהדרך כמו גם ההגעה אל המקומות הללו שאנו כה מחפשים למלא בתוכנו, תהיה נגישה אלינו.
כלומר, לפני שאנו מחפשים להתמלא באהבה באמצעות הסביבה – בין אם על ידי נתינה בלתי פוסקת ובין אם בדרישה סמויה שלנו ממנה לספק לנו אהבה – אנחנו צריכים למצוא את המשאב הזה בתוכנו פנימה ולאהוב, כן, לאהוב את עצמנו. להתכנס פנימה אל התוך הנפשי שלנו, לראות את הטוב שיש בנו, את היכולות, את כל האיכויות שהן כולן חלק מאתנו. וכשאנו מלאים באהבה, אנחנו גם יכולים להיות כלי שיודע לקבל ולהכיל אהבה מהסביבה.
לרוב אנחנו באמת מוקפים מבוקר עד ליל בהמון מחוות, קטנות וגדולות, של אהבה, אלא שחלק לא מבוטל מהן לא עוברות תרגום פנימי בתוכנו של אהבה, ולפיכך אנו מתייחסים אליהן כמובנות מאליהן.
מי שאינו אוהב את עצמו – לא ידע להעריך את אהבת הזולת כלפיו
מה עומד מאחורי הקביעה שבכותרת הזו?
כאשר הזולת מבצע מחווה של אהבה כלפיי, ייתכן שהיא לא תתורגם בתוכי כך כי לא בניתי כלי בתוכי שיודע לקבל אהבה. המחווה הזו מחפשת להיקלט באחד התדרים, אבל אם הוא לא קיים אצלי – היא תעבור עיבוד בערוץ אחר ותקבל בתוכי משמעות אחרת, לא של אהבה.
זאת ועוד: כשהזולת מביע אהבתו אלי, אני כביכול אמור לשמוע קול פנימי בתוכי שאומר: הוא אוהב אותי. אבל אז אני נתקל כביכול במעין בעיה: הלא אם אני לא אוהב את מי שהוא אוהב – כלומר: אותי – באופן בלתי מודע אני דוחה את האהבה הזו מעלי, אין לי מה לעשות איתה…
כאשר אני חוזר ומבקש מזולתי: אהוב אותי, כי אני לא יודע לאהוב את עצמי – לא משנה כמה הוא יראה לי שהוא אוהב אותי, מבחינתי זה לא ירגיש כך, כי אני לא יודע לספק לעצמי את ההרגשה הזו מתוכי. היא לא מוכרת לי, ומשכך אוטומטית אני מטיל דופי באהבת הזולת אלי. אני כמו אומר לעצמי: אתה לא באמת אוהב אותי, כי אם היית יודע כמוני מי אני – סביר שלא היית אוהב אותי…
לעומת זאת, כשאני אוהב את עצמי, האהבה של הזולת כלפיי נקלטת בחושים שלי ומתיישבת באופן מלא על מצע האהבה שבניתי לי בתוכי. היא לא מולידה בי אהבה עצמית אלא רק מחזקת אותה.
נתינה מולידה אהבה
כשאנחנו חיים את התדר של האהבה בתוכנו ומתמלאים אהבה פנימית, המוח שלנו באופן אוטומטי יראה לנו סיטואציות שיוכיחו לנו שאנו אהובים. זו כמו הוראה שלנו עבורו: "חפש לי אירועים בהם הייתה אהבה כלפיי". כך, כל אירוע חיצוני יעבור אצלנו בתודעה את התרגום הפנימי הזה שאומר שאם מישהו עשה עבורנו כך וכך – סימן שאנו אהובים.
במצב כזה, כשאני באמת מעניק לאחר – לא ממקום של לקבל ולא כדי להתמלא דרכו – אני מתמלא באהבה ולא בכעס עליו חלילה. במקום הזה, באמת נתינה מולידה אהבה, כי היא יצאה ממקום אוהב אצלי בלב. והטבע, הבריאה, היקום והאנשים המצויים בו מגיבים לכך ומשיבים לך אהבה בחזרה – בדיוק מה שרצית. ואז נראה שהדרך הזו מובילה אותנו לא למבוי סתום אלא להמון מבואות פתוחים שכולם מוליכים ומובילים אל האהבה.
כאשר נטיב להסתכל בכל פעם שמישהו נותן רגע מעצמו עבורנו, נבין שזהו רגע של מחווה, של אהבת הבורא כלפינו שנעזר כביכול כרגע באדם שמטיב איתנו כדי להביע את אהבתו כלפינו. ממילא נגביר את תדר האהבה בתוכנו ונוכל להרגיש בקלות ובמוחש יותר ויותר אהובים, מה שיקל עלינו יותר כאמור לקבל ולתת אהבה, מה שיגרום לכך שנקבל גם יותר אהבה, כי הבריאה כולה בנויה על איזון חוזר.
שנזכה להרגיש אהובים ולאהוב.
