דמיינו שאתם נכנסים לגלידריה, ומבקשים גלידה.

המוכר מסתכל עליכם במבט תוהה ושואל, ברור, רק מה אתם רוצים?

אתם שוב עונים בפשטות: גלידה! והוא מתחיל לאבד סבלנות,

מה אתם רוצים?

שוקולד או וניל? תות או בננה? קרמל מלוח או נגיעות מנטה? ואולי שילוב של שניים? ואולי אפילו שלושה? ומה עם התוספת? פירורי עוגיות או סירופ מייפל? ריבת חלב או פצפוצי שוקולד?

כל מה שברא הקב"ה בעולמו, לא בראו אלא לכבודו. אם בגשמיות יש כזה מבחר של טעמים, ריחות, צבעים וגוונים, ברוחניות – לא מתבקש שעל אחת כמה וכמה?

אז איך אתם מרגישים היום?

עייפים או מתוסכלים? עצבניים או מתוחים? רגע, רגע. למה לדבר דווקא על השלילי. הרי התחלנו לדבר על רוחניות, אז בואו נדבר קצת על רגשות חיוביים.

אז היום אתם שמחים או דצים? גלים או מרננים? ששים או שמא חדים?

מהההההה?

זה נשמע לא פחות לא מובן, מאשר פורטוגזית.

לדוץ? לגיל? מי מכיר פעלים כאלו וכל שכן – רגשות?

מי? היהדות. חז"ל מנו עשרה לשונות של שמחה (שיר השירים רבה א׳:ד׳:ז): נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בָּךְ, בַּעֲשָׂרָה לְשׁוֹנוֹת שֶׁל שִׂמְחָה נִקְרְאוּ יִשְׂרָאֵל, גִּילָה, שִׂישָׂה, שִׂמְחָה, רִנָּה, פִּצְחָה, צָהֳלָה, עֲלָצָה, עֶלְזָה, חֶדְוָה, תְּרוּעָה. המוכרים יותר ביניהם מושרים בחדווה (או שמא ברננה?) בכל חופה ושבע ברכות: "אשר ברא ששון ושמחה… גילה רינה, דיצה וחדוה…"

אז למה זה נשמע כל כך רחוק? למה זה לא מוכר, ולא במסגרת ההתייחסויות שלנו, כמענה לשאלה – איך אנחנו מרגישים היום?

השאלה מתחדדת בדור ועידן, בה רמת המודעות שלנו כל כך גבוהה. הרי אנחנו יודעים לדייק, כמעט ברמת ה'פינצטה', במה אנחנו מרגישים בדרך כלל. איננו מתבלבלים בין עצבות ותסכול, לדוגמא, ואנחנו יודעים לרוב להבחין בין דכדוך לפחד. אז למה אנחנו לא יודעים לתאר, בדיוק מה גוון וסוג השמחה שאנחנו חשים אותו כעת?

ראשית, לא נעים לומר אבל נודה על האמת, יש צד שאנחנו לא פחות מאשר מתענגים להתבוסס ברגשות פחות חיוביים. עונג נפול כמובן. מצד אחד משאת נפשנו היא השמחה, אך מאידך, קצת כיף לנו להתמרמר ולהתלונן. נראה כי אנו די מכורים לתחושות השליליות, גם אם במוצהר אנחנו אומרים שהיינו רוצים להיפטר מהן.

שנית. גם כשאנחנו עושים 'עבודה' ומתגברים להיות בשמחה (וזה אכן מאמץ והתגברות), נראה כי אנו נתקעים בשלב המאמץ, והשמחה די כבדה עלינו. נוסיף על כך, כי העולם הזה של רגשות חיוביים וגווני השמחה פחות מוכר לנו, ולכן הוא נשאר די שטחי, 'פלקטי'. במקרה הטוב, נאמר שאנחנו במצב רוח טוב או אפילו שמחים (וגם זה קשור בדרך כלל לזה שדברים הולכים כמו שהיינו רוצים). אבל נראה שטרם הכרנו את סמטאותיו ומבואותיו הפנימיים והנפלאים של עולם השמחה.

אז מה עושים? מחליטים לצאת למסע. מבינים שחלק מהחזרה שלנו לארץ ישראל, והגאולה הפרטית והכללית שלנו, קשורה בגילוי עולם השמחה. "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב" זו סיבת הגלות, וממילא, מפתחות הגאולה – נעוצים בחוויות הלב החיוביות.

כן, ניסינו כבר הכל. לעבוד ולהרפות. לזעוק ולעשות השתדלות. סגולות שונות ומשונות. אז מה נשאר? "לכה נא אנסכה בשמחה" (קהלת ב, א). שמעתי פעם פירוש יפה, בשם הרבי מליובאוויטש, שהכוונה שננסה את הקב"ה, כלומר ננסה לעורר אותו להושיע ולגאול אותנו – על ידי ההחלטה להיות בשמחה. כן, כבר עכשיו. לפני שנושענו. ניתן לו את הקבלה, והוא כבר 'יצטרך' לפרוע את החוב.

אין מתאים יותר מלצאת למסע המופלא הזה של זמן שמחתנו. שבוע שלם עומד לפנינו כדי לחקור, לנסות ולטעום טעמים חדשים של שמחה. להכיר גוונים, לזהות ניואנסים, לדייק רגשות. האפיונים הבאים לחלק מלשונות השמחה הם אך ורק בחינת "טעימות", ואתם מוזמנים להמשיך את הלימוד, ההתנסות והחוויה הלאה בעצמכם.

אז למה אתם מחכים? בואו נצלול פנימה.

ששון

לא תמיד אנחנו במצב רוח טוב. זו האמת הכואבת. אבל הבשורה הטובה היא שיש מה לעשות! לפעמים פעולה קלה, יכולה להרים אותנו. להדליק את המוזיקה ולהתחיל לרקוד. לנגן על כלי, לנקות את הבית, לספר בדיחה או ללבוש משהו אחר. כל אלו נראים לנו חיצוניים אבל יכולים להתחיל לגלגל אותנו בכיוון הנכון.

הששון לעומת השמחה, עניינו דווקא בסימנים החיצוניים (ראו מלבי"ם, ישעיהו ל"ה, א', י'). אין הכוונה פה להשתקפות חיצונית של שמחה פנימית, לזה נגיע רק בהמשך, אלא להפך. גילויים חיצוניים, שנראים לנו לא אחת שטחיים, אבל באמת יכולים להשפיע. מחקרים מראים לדוגמא, שצחוק רצוני, על אף שנראה מאולץ, פועל הורמונלית לטובה על האדם, כמו צחוק אותנטי. לכן אנשים הולכים לסדנאות צחוק. חחח.

כאשר אנחנו בוחרים להתעסק בתנועות החיצוניות של השמחה, למרות ועל אף מה שאנחנו מרגישים בפנים, אנחנו בוחרים להצעיד את עצמנו קדימה לרגשות חיוביים יותר. כאדם ששש אלי דבר מה בו הוא חפץ, אנחנו מקילים את תנועותינו בתנועה זריזה, אל עבר תפנית נפשית רצויה.

שמחה

עם כל הכבוד לטריגרים חיצוניים, ברור לכולנו שאם הללו לא מלווים בעבודה פנימית מעמיקה, הם יכולים להוביל אותנו ללא פחות מהתרסקות. הששון החיצוני נצרך לא אחת לאתחול, אך הוא חייב להיות מושלם בעבודה פנימית רצינית ועקבית. השמחה לעומת הששון, היא בדיוק מצב הנפש הפנימי והתמידי, לעומת הגילויים החיצוניים של בששון (ראו מלבי"ם, שם ל"ה, א').

איך אפשר להגיע לשמחה שמוגדרת תמידית? רק כשמבינים שמדובר במצב נפש ולא מצב רוח (כלשונו של ר' משה שפירא זצ"ל, ראש מדרשת שובה). לפתח עמדה נפשית של שמחה בוודאי דורש עמל ויגיעה רבה, ועל כך ניתן להמליץ את דברי הרמב"ם בהלכות לולב: "השמחה שישמח אדם בעשיית המצוה ובאהבת האל שצוה בהן. עבודה גדולה היא". עבודה גדולה לא רק במובן של חשובה, אלא גם כזו הדורשת השקעה רבה.

השיר הידוע אומר "מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד" אבל לא כולם מכירים את הציטוט המלא משם נשאבו מילות השיר הזה הזה (לקוטי מוהר"ן תנינא כ"ג): "וְהַכְּלָל, שֶׁצָּרִיךְ לְהַתְגַּבֵּר מְאֹד בְּכָל הַכֹּחוֹת, לִהְיוֹת אַךְ שָׂמֵחַ תָּמִיד. כִּי טֶבַע הָאָדָם – לִמְשֹׁךְ עַצְמוֹ לְמָרָה שְׁחֹרָה וְעַצְבוּת מֵחֲמַת פִּגְעֵי וּמִקְרֵי הַזְּמַן, וְכָל אָדָם מָלֵא יִסּוּרִים, עַל־כֵּן צָרִיךְ לְהַכְרִיחַ אֶת עַצְמוֹ בְּכֹחַ גָּדוֹל לִהְיוֹת בְּשִׂמְחָה תָּמִיד וּלְשַׂמֵּחַ אֶת עַצְמוֹ בְּכָל אֲשֶׁר יוּכַל, וַאֲפִלּוּ בְּמִלֵּי דִּשְׁטוּתָא".

להשתמש במילי דשטותא, כל מיני שטויות מצחיקות, כדי להרים את עצמנו, זה עדיין בגדר ששון. אבל להתגבר להרחיק מעצמנו את העצבות והמרה השחורה, זו בוודאי עבודה פנימית עמוקה של שמחה. צריך לשרש אחרי מקורות העצבות בנפש, לבחור במחשבות רצויות ואופטימיות (מחשבה אותיות בשמחה), ובכלל להתגבר – כלומר ללכת נגד הטבע, "איזהו גיבור – הכובש את יצרו". להיות בשמחה זו עבודה של מחיה, מחיית זכר עמלק, וכל נדנוד בנפש, ששואב אותנו פנימה לתוך הבור השחור. זה קשה, אבל אפשרי😊.

גילה

כאשר השמחה מפעפעת בנפש, היא מתחילה להתגלות גם חוצה. אם בתחילה דיברנו על תנועה מבחוץ פנימה, כעת אנחנו עוסקים בתנועה ההפוכה. תכלית התהליכים הפנימיים שישתקפו גם כלפי חוץ. זהו סוד הנראות במובן המעמיק שלה, כחלק מהתהליך הגאולי של "אבן מקיר תזעק". סנכרון מלא בין הפנים והחוץ, ושיקוף טוטלי של הפנימיות גם במופעים החיצוניים.

תחילת הגילוי של הגילה, כלומר שמחת הנפש שבאה לידי ביטוי חיצוני, היא בוודאי בפנים. הפנים של האדם הם חלון לפנימיות, ושמחת הלב בוודאי ניכרת קודם כל בפנים. בחיוך, בעיניים הנוצצות ובמאור הפנים. אולי דווקא כעת בשנת תשפ"ז, נעבוד גם על העמקה בתחום הזה – תהא שנת פנים זוהרות.

חיוך לבבי הוא דבר מדבק. הארת פנים מושכת הדהוד גם בצד השני, כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם. קחו לדוגמא את התינוק. מי יכול להישאר אדיש לחיוך שובב של עולל? אך גם בהמשך החיים יש לנו אפשרות להאיר זה לזה, ולגלגל את השמחה הלאה. כשאנחנו לא מתקמצנים, ומגלים את שמחת החיים שלנו גם במאור הפנים, העולם הופך להיות מאיר יותר.

גוון נוסף של הגילה, הוא תנועת השינוי החדה בתחושה לרגל תפנית פתאומית. אם השאיפה היא להגיע לשמחה קבועה ותמידית, ברור לכולנו שזו תהיה העמדה הנפשית, גם ותוך כדי שנחווה גם תחושת אחרות כגון כאב או תסכול. השמחה תהיה השלווה והשלמות הפנימית, שלא תלויה בשום דבר חיצוני. אבל יש גם רגעים מרוממים שבאמת מקפיצים אותנו. בשורה טובה או הפתעה טובה פתאומית, ירימו אותנו למחזות הגילה. העבודה כאן תהיה רק ביכולת להתגלגל, להיות פתוחים רגשית להרגיש את התחושות הנפלאות החדשות שהתגלגלו לפתחנו. זו הגילה. (ראו מלבי"ם, ישעיהו ל"ה, א').

רינה

מי שטוב לו ושמח, שישיר! כאשר השמחה מתגלה עוד יותר, אנחנו מתחילים לזמזם או לשיר, וזו בעצם הרינה. הרינה קשורה במקומות רבים לפה. רינה זו לשון של תפילה, רינה היא כינוי לתורה. השמחה שפורצת מתוכנו החוצה, ובוקעת דרך קולנו היא כאמור הרינה.

בימי הסוכות אנו שבים ומתרפקים על שירת הלויים, בגעגוע עמוק: "והשב כהנים לעבודתם, ולווים לשירם ולזמרם". היכלות השיר פותחים את היכלות הלב וגם את היכלות השמיים. הניגון הוא הקולמוס של הנשמה.

הרינה יכולה לייצג גם את סוג השמחה שבוקעת דווקא מתוך חושך גדול. "קומי רוני בלילה בראש אשמורות". ההתרה שניתן להרגיש אחרי מצוקה גדולה, ההתעלות שחשים אחרי קושי רב, היא הרינה (ראו מקורות רבים בחסידות, בחב"דפדיה, רינה).

דיצה

מכירים את זה, שכל כך מתרגשים ושמחים, שממש מתחילים לקפוץ במקום? זו שמחה כזו שפורצת כשרואים חתן וכלה שיוצאים מחדר הייחוד, ולפעמים עוד לפני שהם יצאו… הריקוד הזה הוא לא תחילת תהליך, כלומר טריגר להעלאת מפלס השמחה אלא תוצאה שלה. השמחה בשלב זה מתגלה ומופיעה בכל הדרה, ויורדת עד הרגליים.

הלשון דיצה בארמית, משמעה בדיוק קפיצה וניתור (ראו לדוגמא איוב מ"א, י"ד ובתרגום שם). גוון הדיצה בלשונות השמחה היא אם כן הריקוד שנולד משמחת הלב. בריקוד, הבעש"ט לימד, ניתן לעלות טפח מעל הקרקע. יתרה מזאת, כאשר האדם רוקד, וקופץ עם רגליו, הוא מגביה כך גם את ראשו לפסגות חדשות שמעל מקומו הטבעי. הריקוד בדיצה אם כן, מעלה את האדם למעלה מטעם ודעת, בריחוף עדין מעל המציאות.

בשמחת בית השואבה, בבית המקדש, ניתן מקום מרגש לעבודת הריקודים. נבחרי העם, צדיקי עליון, היו אלו שעסקו בעבודה העילאית הזו, כשכל העם, עומדים ומסתכלים ומתרוממים דרכם. גם בזכר לשמחת בית השואבה, כאשר כולם נוטלים חלק פעיל בעבודת הריקודים, שואבים מים בששון ממעייני הישועה. על אף שאמרנו שבריקוד מתנתקים מעט מהארץ והארציות, היופי שבו הוא ברצוא ושוב בין הנסיקה והנחיתה, כאשר נוגעים-לא נוגעים כל העת בקרקע המציאות.

חדוה

יש הרבה סיבות טובות לשמוח, וזו עבודה להתמקד דווקא בהן. חג הסוכות, חג האסיף, הוא זמן נהדר להסתכל על כל היבול שצמח וגדל, להודות עליו, ולשמוח. זה לא רק באסיף הגשמי, אלא גם באסיף הרוחני. חג הסוכות סוגר שני מעגלים – את שלושת הרגלים, ואת חגי תשרי (ראו "נתיבות שלום", סוכות). זה הזמן גם להעיף מבט על כל העושר הרוחני שצברנו, על כל התהליכים שזכינו לעבור, ועל כל הקומות שנוספו בנפש, להתבונן בהם, להודות עליהם ולשמוח בכל מה שה' נתן לנו.

אבל יש גם שמחה בלי סיבה. שמחה בטהרתה, שמתמקדת בעצם הקשר שלנו עם ה' יתברך ותו לא. זו השמחה בקרבת אלוקים לי טוב, "חדות ה' היא מעוזכם". זו החדוה.

במילה חדוה שומעים גם ה'אחד'. אנחנו אחד ממש עם ה' יתברך, בלי קשר למה שיש או אין לנו, וזו מקור חדותנו. חג הסוכות שמקלף אותנו מכל הקניינים הגשמיים שלנו, ומושיב אותנו בדירת ארעי, בצל הא-ל, הוא זמן אידיאלי לפתח את החדוה. זה הזמן להיכנס לרחם הסוכה של השכינה, "תסוכני בבטן אמי", ולהתפנק על דודנו. בפשטות, להרגיש את החדוה, "עוז וחדוה במקומו".

תרועה

לשון השמחה שמעניין לחקור אותה, ובמיוחד בתקופה הזו, היא התרועה. באופן מפתיע, אותה לשון שמסמלת בתקיעת שופר את שיא הבכיות-יללות, משמשת גם כלשון שיא בלשונות השמחה.

אפשר לדמיין מישהו שצוחק בצחוק היסטרי, שדומה מאד לקולות התרועה הקטועים. זה סוג צחוק כזה שקשה להבין אם האדם באמת צוחק בו, או שמה בוכה. אכן האנרגיה השבורה של התרועה בשופר, מתמקדת בשחרור המלא של תרועת השמחה.

בחסידות מוסבר כי מאה קולות השופר, הופכים לסכך (סכך בגימטרייה 100). תרועת השמחה היא סמל המהפך הטוטאלי מיראה לאהבה, ומשבר לשמחה הפורצת גדר של סוכות.

התרועה גם מזכירה לנו את קול תרועת היוצאים למלחמה, וגם את תרועת הקריאה לצאת שוב למסע במדבר. נראה כי איכות השמחה המקופלת בלשון תרועה, היא שמחה כזו המטעינה אותנו באנרגיות חיוביות עד כדי שהיא דוחפת וממריצה אותנו קדימה, לפעול. זהו אולי השיא של השמחה, ולכן אולי היא נמנית אחרונה במדרש שהבאנו בתחילת המאמר, כי ניכר בה כבר מבחן התוצאה, והרושם הטוב שהיא מטביעה במציאות. (בהשראת שיחות ר"ה של מו"ר הרב עדין אבן ישראל).

אז מה אתם מרגישים היום?

אז מה אתם מרגשים היום? ששון קליל וסוחף, או שמחה עמוקה ושורשית? גילה מפתיעה ופתאומית, או דיצה מקפיצה ועילאית? רינת שירה הבוקעת מעומק הנשמה, או תרועת שממריצה אותכם לעשות משהו טוב?

האם תבחרו היום במילי דשטותא כדי להרים קצת את המורל, או שמה תצללו להתבוננות מעמיקה? תלכו מבחוץ פנימה, או מבפנים החוצה? מלמעלה למטה, או מלמטה למעלה?

תיהנו השבוע מלטעום טעמים חדשים, להריח ריחות מענגים ולמשש מרקמים מפתיעים, בהיכלות השמחה. השמחה היא עולם עשיר ומלא, רב פנים וגילויים מרתקים.

משיח אותיות יִשְׂמַח ויְשַׂמַח, וזו העבודה הגאולית שלנו, שאנו זוכים לעשות יום יום, ובזמן שמחתנו ביתר שאת. אז לחיים, לחיים! חג שמח!

[היציאה למסע בעקבות לשונות השמחה, והלמידה אודותם – בהשראת ובעזרת הספר "עשרה לשונות של שמחה", של ר' גדליה ספנדל.]