הייתי אז בת חמש, בגן סיפרו לנו שבבוקר חג השבועות נקבל כולנו את התורה. אבל בערב החג המבוגרים הסבירו שהיא לא סתם מגיעה, הם נשארים ערים לקראתה במשך כל הלילה, כי כך ראוי לחכות לה, לאורחת המופלאה הזו, שתנחת עם אור בוקר בבית הכנסת המקושט. אחרי כל הסיפורים ששמעתי רציתי לשמוע אורות ולראות את הקולות, אבל לא פחות מזה רציתי לקבל את סוכריות הטופי שחילקו לילדים האמיצים שהגיעו לבית הכנסת בתקווה להחזיק מעמד כל הלילה. אלו לא היו "סתם סוכריות", לא הסוג הדביק עם טעמי הפירות, אלא ההן מהסוג הנדיר, המתוקות מן המתוקות, שהיו ארוזות בעטיפה כחולה-כסופה, וטעמן היה ריבת חלב נימוחה. אספתי אינספור סוכריות ואז התיישבתי לצדו של אבי, האזנתי לו קורא בנעימה הכל כך מוכרת את ספר התהילים, ואכלתי בהיחבא את כל סוכריות הטופי שלי שגדשו את כיסי שמלתי הלבנה. הלילה עבר במהירות, אבל קצת לפני הזריחה מצאתי את עצמי מקופלת עם כאב בטן נוראי ועשרות עטיפות כסופות-כחולות שגילו לאמי מה התרחש בלילה. את המשך החג ביליתי חולה במיטה, מלאת רחמים עצמיים משתי סיבות: הראשונה – כי אמא אסרה עליי לאכול שוב טופי ריבת חלב. והשנייה – כי לא קיבלתי את התורה יחד עם שאר יושבי בית הכנסת.
מִי יַשְׁקֵנִי
בשנות העשרה שלי נהגנו לצאת כל החברות ביחד לבילויים, ובכל פעם זה היה אותו הדבר – אלף ואחת שיחות טלפון, שעות של השקעה בבחירת תלבושות, ומאות פרפרים של ציפייה בבטן מהערב שעתיד להגיע. אבל תמיד כשחזרתי הביתה מאוחר בלילה מהמפגש וההתקשקשות, הייתה לי תחושה מוזרה שעל אף החברות הנהדרות והבילוי המשמח, משהו חסר, ואת מקומם של הפרפרים החליפה תחושת תסכול עמוק וריק גדול: ״זה המקסימום, אבא? באמת? שמחה כזו, זו פסגת השאיפות?״. כששאלו אותי למה אני מתכוונת, נהגתי להמשיל את התחושה לאדם שאוכל ארוחה נהדרת, מושקעת ונטולת תבלינים, והכל נראה נהדר ונוצץ, אבל כשהכף נוגעת בלשון, הכל מרגיש מעט תפל, חסר ודהוי. ככה הייתי שנים, מנסה להתרגל לתפלות, אבל מייחלת בסתר לבי למעט היגיון, טיפה לב, קמצוץ רגש. והתאוויתי לחיות, לצבע, לטעם, כל כך התאוויתי, רק שלא ידעתי לשים את האצבע בדיוק לְמה.
מסופר שמיד לאחר שדוד הומלך למלך, שאול כל כך כועס עליו והוא עושה הכל כדי לתפוס אותו, ומתוך החשש והאימה דוד נאלץ להסתתר הרחק מביתו. באחד הימים, מתוך געגוע עמוק, דוד המלך נעים הזמירות, מתאווה למים: ״וַיִּתְאַוֶּה דָוִד וַיֹּאמַר מִי יַשְׁקֵנִי מַיִם מִבֹּאר בֵּית לֶחֶם אֲשֶׁר בַּשָּׁעַר?״. וחכמים מסבירים שם, שבניגוד לאנשים שחשבו שכל מה שדוד המלך רוצה בימי החום הגדול במסתור הוא טיפונת מים מחצר ביתו, להרוות את הצמא, כשדוד המלך שואל ״מי ישקני״, הוא בעצם מתאווה לנחמה הגדולה שהוא מכיר, אביסל׳ה תורה.
אי שם בהמשך הדרך, נפל לידי לגמרי במקרה ספר של רבי נחמן מברסלב, ואסימון קטן שנחת לי בעמקי הראש הבהיר לי שכל מה שהנפש הרדופה שלי התאוותה אליו כל כך הרבה שנים, הוא בעצם התורה. התחלתי עם קריאת פסקאות קצרות לפני השינה, בהתחלה את רבי נחמן, אחר כך את הרב קוק, והרב קרליבך, וגם 'אור החיים' הקדוש, ערבוביה של פירושים והשקפות שלא בהכרח הבנתי, לא את העומק שלהן ולא את השפה. אבל כמו שהבעל שם טוב הקדוש אומר – ״מכוח התורה שלמד באותו יום ואחר כך נזדמן לו דבר לעשותו ואינו יודע אם לעשות או לא, יכול להבין מכוח אותו העניין שלמד, איך יעשה… כי יזמין לו ה׳ יתברך שידע מכוח התורה״. גם כשאני לא צולחת לרדת לסוף דעת מפרשי התורה הגאונים האלו, אני תמיד בתחושה, שלא משנה מה קורה איתי במשך היום, אם הייתי עצובה או שמחה, אם אני מתאכזבת ממשהו או אפילו מעצמי, את התשובות לכל השאלות והספקות שלי, ואת הסיפוק הגדול באמת, ההוא שמעולם לא ידעתי, אני מצליחה למצוא רק בה, בבור המים שמרווה אותי, ומלא כל כולו במימיה המרעננים של התורה.
בראתי יצר הרע – בראתי לו תורה תבלין
באחד הפירושים שלו, אומר ה'אור החיים' הקדוש שאילו היו בני ישראל יודעים מה היא התורה היו משתגעים אחריה. על המשקל הזה, גם אותי היא משגעת, יש ימים שאני לא לגמרי מבינה אותה, פירושים לא מתיישבים לי בראש ואני נשארת בתחושה של מציצה מבין החרכים, יודעת שיש משהו נפלא מהצד השני, אבל לא מצליחה להגיע אליו. אבל יש ימים שהיא מתרצה אליי באמת, מסבירה לי פנים ומניחה לי להיכנס ולהביט ברזי צניעותה. לפעמים היא מים קרים לנפש עייפה, משיבת נפש, מרפאת ומעודדת. לפעמים רשפיה רשפי אש והיא מתמלאת כעס על התנהלות שגויה. אבל כך או כך, היא תמיד מפתיעה אותי בנעימות שבכל שבעים פניה היפות. לעולם לא נלחמת עם היצר הזה שמודיע לי כמה שאני ״רעה״, והכל ״רע״, וכל הימים שמתבזבזים ומתמוססים לי מבין הידיים הם ״רעים״, אלא פשוט מתבלת אותו, בוזקת מעל ימי השגרה האפרוריים שלי סוכר, מגלה בתוכי טעם מתוק ותחושת סיפוק לא מוכר, שגורם לי לרצות למלא בה את הכיסים.
וכל היופי של שבועות, הוא שפעם אחת בשנה אנחנו מקבלים אותה במתנה. חינם. אין כסף.
אפילו אם לא התלבשתי לכבודה, אפילו אם לא עמלתי שעות על להבין. ואני אפילו לא צריכה להסכים. הבורא הטוב פשוט שולח אותה אלייך, ואומר: ״ילדה שלי, קבלי אותה, על כל סודותיה שאף פעם לא נגמרים, ובכל פעם את תגלי בה צד ועומק אחר, שיגלה גם בך צדדים ועומקים חבויים״. במשך כל השנה אנחנו נדרשות לעבוד קשה כדי לקבל תורה. לרצות אותה, לצאת לקראתה ולחזר אחריה, אבל פעם בשנה הבורא הטוב, ברוב חסדיו פשוט מנחית אותה אל זרועותינו, אפילו אם נרדמנו בלילה, אפילו אפילו אם לא ציפינו לה בכלל.
