לאחרונה נשלחתי מטעם מקום העבודה שלי להשתלמות ברשתות החברתיות. כן, יש דבר כזה. אחרי הכל אם סבתות, הורים וילדים גילו את העולמות המופלאים של הוואטסאפ, הפֵייסוּש והאִינסְטוּש, רצוי להבין מה בדיוק קורה שם. רוב ההרצאות נגעו לפיצ׳ר מתוחכם בשם – 'סְטוֹרִי', שמאפשר לפרסם תמונה למשך עשרים וארבע שעות בלבד, לפני שהיא נעלמת אל האבדון. האמת שאף פעם לא הבנתי את זה, את הצורך לעבור בין עשרות תמונות בזמן קצר. לדפדף במחי אצבע בין אנשים ורגעים, שהרי רגע שווה הרבה יותר מעשרים וארבע שעות, והתעמקות ודאי לוקחת יותר מחמש עשרה שניות, ועדיין – מסתמן שאם נפתחו סדנאות לניצול הטריק החביב הזה בחיים ובעסקים, כנראה שמשהו בקסם הזה עשה הרבה גלים.
כשאחת ההרצאות באה אל סיומה, ביקשה מישהי מהמשתתפות להתעכב על השאלה המהותית ביותר: "בואו נדבר רגע תכל'ס", היא אמרה במבט אבוד. "מה עושים עם הדבר הזה? מה אני אמורה להראות שם?" אבל שום תשובה לא השאירה אותה מרוצה. בהפסקה ניגשתי אליה. "תראי", אמרתי, "כמו שאני רואה את זה, היופי בסטורי שהוא לא דורש להיות מתוחכמת במיוחד – את יכולה להציג בו תמונה שלך נוצצת לפני חתונה, ובמקביל תמונה של בתך הקטנה ולחייה האדמדמות כשהיא מכורבלת בתנומה בין ערמות גרביים. תעלי תמונה משיעור שלמדת או מפרק תהילים שקראת, של אנשים שפגשת ובישולים שהכנת, או לחילופין – חרבת. אלו החיים, כפשוטם. והם אולי לא יפים, מבוימים או מתוכננים כמו תמונה שנשארת לנצח, אבל זה פסיפס עשוי רגעים קטנים שמייצגים עשרים וארבע שעות בחייך. זה היום שלך".
פלא גדול
היא לא השתכנעה – "אומר לך מה העניין, אני לא באמת מעניינת", היא קבעה בנחרצות. "תראי כמה פרופילים, כמה תמונות, כמה אנשים. אני לא זוהרת או נוצצת במיוחד, העבודה שלי לא יצירתית במיוחד, בינינו? אני בכלל לא בטוחה שיש לי סיפור". בתגובה, שיתפתי אותה באחד מהשיעורים המרכזיים שלמדתי ממורי ורבי, אמן וגאון ההכרה העצמית, רבי נחמן מברסלב. "אֲנִי אִישׁ פֶּלֶא וְנִשְׁמָתִי הוּא פֶּלֶא גָּדוֹל, חִדּוּשׁ כָּמוֹנִי עֲדַיִן לא הָיָה בָּעוֹלָם", הוא אומר, ובמחילה מרבנו, לקח לי לא מעט זמן לרדת לדעת המשורר – נכון, אתה קדוש עליון. צדיק יסוד עולם, מתקן הנשמות, אבל ככה, לומר על עצמך? מה על הענווה, על עבודת תיקון המידות? איפה רבי נחמן שאני מוקירה ואוהבת ומי כתב את האמרה המגלומנית־למראה הזו בשמו?
רק בדיעבד, כשגיליתי באחד מימי ההולדת שלי את מה שהוא אולי המשפט המצוטט ביותר שמיוחס לו – "היום שבו נולדת הוא היום שבו הקדוש ברוך הוא החליט שהעולם לא יכול בלעדיך", הבנתי כמה גאונות הייתה ברבי נחמן. לכל ברייה יש תפקיד, משהו שהיא ורק היא יכולה לעשות בעולם הזה, אור גדול שרק הנשמה החד־פעמית שלו יכולה להאיר בעולם. ולכן, כל אדם, בין אם הוא סלב, תלמיד תיכון או פחח, הוא חִדּוּשׁ ופֶּלֶא גָּדוֹל, פשוט מעצם היותו הוא. זה לא שהוא ענק בהשוואה לאחרים, זה לא שהוא מתנשא על אדם אחר, כל מה שרבי נחמן עושה הוא להכריז שאדם צריך להכיר במיוחדות שטמונה בו; בעצם העובדה שהקדוש ברוך הוא טמן בו נשמה מופלאה. "במילים אחרות", אמרתי לאותה בחורה רגע לפני שההפסקה הסתיימה, "בין אם נקרא לזה 'סְטוֹרִי' ובין אם נקרא לזה 'סיפור חיי', אני, את, כל אחד – הוא יחיד ומיוחד, ולא היה ולא יהיה אדם שישווה אלי בעולם".
לכל אחד יהיה סיכוי לכתוב את הסיפור שלו
לפני כמה עשרות שנים בודדות, בתקופת טרום המחשוב, כשאת מקום הרשת החברתית תפסה הקהילה, כתב בגאונות הרב קוק זצ״ל פרשנות למשנה: "'אֲנִי בְּרִיָּה וַחֲבֵרִי בְּרִיָּה. אֲנִי מְלַאכְתִּי בָּעִיר וְהוּא מְלַאכְתּוֹ בַּשָּׂדֶה, אֲנִי מַשְׁכִּים לִמְלַאכְתִּי וְהוּא מַשְׁכִּים לִמְלַאכְתּוֹ. כְּשֵׁם שֶׁהוּא אֵינוֹ מִתְגַּדֵּר בִּמְלַאכְתִּי, כָּךְ אֲנִי אֵינִי מִתְגַּדֵּר בִּמְלַאכְתּוֹ'. – זהו כלל גדול להחזיק לאדם במדרגתו ובעומק מוסרו הפנימי, בין ברעיון, בין במעשה". אל תטעו בו, בסטורי, הוא הרבה יותר מהמצאה של הדורות האחרונים. סטורי, הוא הסיפור שלך עצמך. ובין אם את מתחזקת אחד ומעלה אליו תמונות השכם והערב, ובין אם לא – את, עצמך, עולם שלם. את לא חייבת להיות 'נוצצת', גם לא לתור אחרי חוויות־ענק מפוצצות או תיוגים בנתב"ג, אבל את כן מחויבת להישאר נאמנה לערכים, לרגשות, לקווי האופי שלך ולמדרגה המיוחדת, שבשמם ירדה נשמתך לעולם. לכל אחד יש את הסיפור המיוחד שכתב לו הבורא, שהוא שאב מאביו ומאמו ומשלל חבריו, ומהאמת הפנימית שלו יותר מהכל. כי אם את לא תחיי את הסיפור שלך, אז מי יחיה אותו, מי?
