ר' שלמה קרליבך כותב על שמחת תורה: "שמתם לב? בכל ימי חג סוכות בזמן ההקפות של 'הושע נא', ספר התורה עומד במרכז ליד הבימה ואנחנו סובבים סביבו עם ארבעת המינים. אבל בשמחת תורה אני אוחז בעצמי בתורה ורוקד איתה במעגל… התורה בוטחת בי כשאני לוקח אותה לארבעת קצווי תבל".
נראה שהשנה הגיעה התורה למקומות שלא הייתה בהם שנים ארוכות: בנקודות התיישבות חדשות, חוות מרוחקות ויישובים ששבנו אליהם מחדש. איך אמרנו בתפילת החג: "וּמִפְּנֵי חֲטָאֵינוּ גָּלִינוּ מֵאַרְצֵנוּ וְנִתְרַחַקְנוּ מֵעַל אַדְמָתֵנוּ". והנה, עינינו הרואות את התיקון: החיבור מחדש של התורה והארץ. צעירים רבים ומשפחות הצטרפו השנה ליישובים שהיו צריכים חיזוק או השלמת מניין במקומות בהם התפללו בחום גדול ובתנאי שטח לא קלים. מדהים לראות איך התורה נקשרת חזרה אל האדמה, גם ישיבות הוקמו ברוך ה' ובתי כנסת נבנו, "וְקוֹל הַתּוֹר(ה) נִשְׁמַע בְּאַרְצֵנוּ".
בשמחת תורה, אנחנו מקיפים את הבמה עם התורה. מחזיקים אותה, לוקחים אותה איתנו בצעדי ריקוד. אולי זה כמו חיבוק ארוך לפני יציאה לדרך. הכנה לחודשים הקרובים של תקופת שגרה, עד ל'רגל' הבא – פסח, והתורה כאילו אומרת לנו: קחו אותי אתכם, אני אהיה אִתכם בימי החול, לחזק ולהאיר לכם את הדרך.
התורה משולה למים. כמו שהמים נותנים חיים לגוף ומצמיחים פירות ותבואה, גם התורה מחיָה ונותנת לנו משמעות לחיים.
הגמרא במסכת סוטה מספרת לנו ש"נשָֹא ארון (הברית, ובתוכו הלוחות), את נוֹשְֹאָיו". אפשר להבין זאת בפשטות, שבנֵי משפחת קהת לא הפעילו כוח כדי לשאת את הארון, אלא כאילו תפסו עליו 'טרמפ'. אך חנן פורת ז"ל מסביר זאת בצורה יפהפייה ואחרת: "בשעה שאדם נושא על כתפיו משא יקר ואהוב, הרי עצם המשימה נוסכת בו כוחות גדולים, וליבו נושא את רגליו להתגבר על כל המכשולים שלפניו". זה מדהים! נדמה לנו שאנחנו אלה שמחזיקים את התורה ומתאמצים לשמור אותה, אבל בעצם התורה היא זו שנותנת לנו את הכוחות, את המשמעות ואת הטעם לחיינו. מרגש לחזור ולשמוע את סיפוריהם של פדויי השבי, שמספרים שוב ושוב איך שירת 'שלום עליכם', המאמץ להתפלל או להשיג בדרכים מטורפות חומרים להבדלה, שימחו אותם ונתנו להם כוח ותקווה בשבי הנורא.
בחב"ד נוהגים להכריז במוצאי שמחת תורה: "וְיַעֲקֹב הָלַךְ לְדַרְכּוֹ", כסימן שלאחר חגי תשרי עלינו לקחת את האורות והכוחות הרוחניים שקיבלנו בימים הטובים ולהוריד אותם לעבודת ה' בחיי היום יום בהמשך השנה.
כמה היה קשה להיכנס ליום הכיפורים ולסוכות לאחר מותם של שני היקרים, עמיחי עטיה ונתנאל שוקרון הי"ד. אין לנו הסבר, תשובה או נחמה בשלב זה. אך יש לנו במה להאמין ולהיאחז: בתורה הגדולה שלנו, תורת אמת שהולכת איתנו גם במקומות הצער והכאב.
ואולי לא סתם נזכר בהכרזה הזו דווקא יעקב אבינו. יעקב שברח מעשיו, שעבד קשה בבית לבן ונאבק במלאך, מזכיר לנו שוב: עבודת ה' נמצאת גם במקומות החשוכים והנמוכים שבדרך, ושם היא נותנת לנו עוז ואורה לזכור את ה' ולהחזיק בתורתו.
לאחרונה הוכנסו שני ספרי תורה ליחידה של רן גויאלי הי"ד, השבוי האחרון ששב.
בחגיגת הכנסת הספרים אמרה אימו: "אני מרגישה כאילו אני מחתנת מישהו היום". יש משהו דומה בשמחה בתורה, לחתונה. בשמחת תורה איננו לומדים הרבה, אלה לא שעות של פלפולים, העמקה או עבודת ה'שכל'. אנו שמחים ומודים לה' על שנבחרנו להיות העם שקיבל תורה. איזו זכות מיוחדת! זהו מקום שהוא מעל השכל, המילים וההסברים. בתוך חוויה שבה מרוב הכרה במקום הטוב שלנו, מרוב הודיה, אנחנו לא יכולים לשבת. וכמו ילד שקיבל מתנה גדולה, אנחנו קופצים, שרים ורוקדים בהתלהבות.
