הלוואי ויכולתי להיות 'בן חורין', בן חורין אמיתי חף משעבוד ומיצר.
הלוואי והיה לי אומץ להיות ככה אפילו לרגעים, עד שאתרגל להיות כזאת באמת.
לעמוד מול אלוקים ומול אנשים נקי, אמיתי.
חופשיה להיות, בלי חשבונות, בלי שאצטרך להוכיח לעצמי, לאחרים.
הלוואי ויכולתי להיות 'בן חורין', כמו השקט שבין הגלים, כמו הלבן שבין האותיות, כמו התבוננות בעומקה של שאלה, כמו השקט שלפני מתן התשובה, כמו דממה דקה בין תקיעה לתקיעה.
לו יכולתי כמו רועה להכיר את הניגון המיוחד של נשמתי, לו יכולתי כמו רועה להיות מוכנה להקשיב, בלי לסטות מהתווים.
לו יכולתי לברוח לי אל מקומי, ובין כל המהויות, הניגונים והקולות לזכור גם את שמי, לא לשכוח את מהותי, את שליחות נשמתי.
שאדע להבחין בין עיקר לטפל, בין מהות ללבוש, בין לבוש לכיסוי.
שאדע לדייק, בדברים הגדולים ובאלו הפשוטים, ממש כמו מצה, לחם מים וח"י רגעים.
שלא אחמיץ הזדמנויות, שלא אצור כאלו בכוח, שאזכה לעשות רצון בוראי, כרצונו.
שאזכה לענווה, כאזוב בפתחי הבתים, שאבין שאני רק בפתח, שדברים גדולים לא באים במהפכות גדולות,
שאזכור שהדברים הגדולים, ממש כמו בצאת ישראל ממצרים, קורים בהיסח הדעת בחצי הלילה, במתנה.
וככל שגדלים ונגאלים זוכים גם להיות חלק, להיות שותפים.
שאזכה לזכור את חודש האביב, לדעת שהכל מתחיל ונגמר בצמיחה, בפריחה.
כי זהו סדר שתבע הקב"ה בעולם, והכל מוביל לגאולה.
ועד שאהיה 'בן חורין' אמיתית, אעמוד לפני מלך מלכי המלכים, מלך שהשלום שלו, מלך שהחירות שלו, ואבקש בתפילה, שכימי צאתנו מארץ מצרים, יראנו נפלאות, במהרה.
השתא הכא עבדי, לשנה זו בארעא דישראל בני חורין.
