זה קצת מוזר אולי לחשוב על זה, אבל חלומות הם דבר די מפחיד. ההתחלה תמיד נהדרת, אתה טווה את החלום, מציב לך איזה יעד וחותר לכיוונו באמונה שלמה. אבל אז החלום הזה צריך לעבור את מבחני המציאות, אינספור פעמים שבהן נכשלים בדרך. אינסוף אנשים שאפילו מבלי להתכוון, ולפעמים אפילו מכוונות טובות מאוד, יעשו את כל מה שהם רק יכולים בשביל לערער אותך: "את רוצה להיות פסיכולוגית? רופאה? עורכת דין? וואי, יש אלף כמוך. זה שנים של לימודים. ואת בכלל יודעת כמה צריך לקבל בבחינות בשביל זה?". "איך את חולמת דווקא על חתן כזה? שחררי. תהיי ריאלית. קחי את מה שיש ודי".
וכאילו שהקולות האלה לא מספיקים, מגיעה המציאות ומטלטלת תחתיך את הקרקע – את מנסה ומשתדלת אבל לא מצליח לך, ופתאום החלום לא כל כך זוהר וברור ובטוח. שלמה ארצי הוציא לאחרונה שיר שכתב והלחין בנו, יונתן, ואני לא יכולה שלא לדמוע מהפזמון שלו: "כָּל מָה שֶׁרָצִיתָ, כָּל מָה שֶׁעֲדַיִן, הָעוֹלָם כֻּלּוֹ מוֹשִׁיט יָדַיִם. כָּל מָה שֶׁתִּרְצֶה יִהְיֶה לְךָ״. נדמה לי שה-משפט שאנשים נוטים לחשוב שיש בו נחמה, הוא ״תדעי לך שכשה׳ סוגר דלת אחת, הוא יפתח לך דלת אחרת. כשמשהו נגמר, מתחיל משהו אחר״, וזה אולי המשפט שהכי קשה לי לשמוע בעולם, כי ברור שהכוונה המקורית היא טובה, אבל למה כשיש בעיות בזוגיות אומרים מיד שאנחנו ממהרים לוותר, וכשמדובר בחלום שלנו – זה בסדר? מה אם אנחנו מוותרים מהר מדי על החלום?
וְאַתְּ תִּהְיִי תְּפִלָּה שֶׁלִּי, הַצְּעָקָה שֶׁלִּי, הַיָּד הַחֲזָקָה שֶׁלִּי
יש לי חברה טובה שהיא ואני משתפות זו את זו בחלומות שלנו כבר תקופה. בכל פעם היא אומרת לי שאצלה בראש, החלום שלי מתממש כל הזמן ואני אומרת לה דרך קבע שהחלום שלה ברור לי כשמש בצהריים. וזה מדהים, כי בכל פעם שאחת נופלת, השניה ממהרת להרים אותה. להיות הרוח במפרשים שלה שלא רק עצרו פתאום, אלא ממש מאיימים להטביע אותה לגמרי. בכל פעם שאחת לא בטוחה ביעד, השניה מזכירה לה שגם את הדרך לא מסתדרת, לא מרימים ידיים – אלא רק צריך לחשב מסלול מחדש. איך רבי נחמן אומר? צריך להתחיל כל יום וכל רגע ולפעמים עשרות פעמים ביום מחדש – אבל זה רק מסלול חדש, היעד שהצבנו בווייז, הוא אותו היעד.
בשיחה האחרונה שלנו היא פתאום הגיעה לתובנה: ״תשמעי. הבנתי עכשיו למה משה רבנו צריך גם את אהרן וגם את חור שיחזיקו לו את הידיים. כי זה קשה לא להיכנע במלחמה, אפילו כשאתה משה רבנו, קשה להחזיק ידיים למעלה כל הזמן לבד״. לפעמים צריך עזרת חבר. מישהו שיחזיק איתך יחד. ואולי בגלל זה אומרת הגמרא שלכל עץ יש ״מזל״, או מלאך, שאומר לו: ״גְּדַל״. הרי הוא יגדל. הוא עץ, וככה השם ברא את הטבע. אבל כשאתה רק זרע קטן, אין בך אמונה שתהפוך להיות עץ. ואז כשהזרע נרקב, הוא כבר בכלל לא מאמין שעוד יצא ממנו משהו. ואחרי זה הצמיחה כל כך איטית, שאפשר להשתגע. אבל בשביל זה יש לידו מלאך. יצור שהוא מעל להיגיון, שאומר לו: ״תשמע. אתה לא רואה את זה עכשיו, אבל אני רואה מעל כל הטבע. גם אם היעד מרגיש רחוק, אל תוותר, רק תעשה את מה שאתה אמור לעשות: ׳גְּדַל׳״.
מַאֲמִין גַם בִּשְבִילְךָ
לרבי נחמן יש מעשה שהוא מהמבריקים שיצא לי לקרוא אי פעם: פעם אחת היה מלך אחד שראה בכוכבים שכל מי שיאכל באותה השנה מהתבואה, ישתגע. הוא קורא לחבר האהוב שלו ומספר לו על מה שהוא יודע. הם מחליטים שמאחר ולא לאכול את התבואה משמעו שהם יהיו היחידים השפויים, ואי לכך – משוגעים בעיני השאר, וגם יישארו רעבים, עדיף שהם יאכלו מהתבואה כמו כולם, אבל בשינוי אחד: כל אחד מהם יעשה סימן על המצח, וכך בכל פעם שהם יביטו אחד בפני השני, הם יזכרו שהם משוגעים.
למה אני משוגעת על המשל מהתבואה המשוגעת? כי במקום אחר רבי נחמן מסביר שאדם יודע לעוץ עצה לכולם מלבד לעצמו. את יודעת מה לומר כשמישהי לא מרגישה טוב, כשהילדים של החברה מוציאים לה קרניים, כשחברה בוויכוח עם הבחור שהיא יוצאת איתו. אבל כשזה מגיע אלייך? אין לך מושג איך לצאת מהבּרוֹך. חוסר בטחון, מבוך של שאלות בראש, פחד מצמית, ולכן צריך לשמור על חבר קרוב, כזה שהשיגעון שלו והשיגעון שלך דומים. כזה שכשתסתכל עליו, עם החלומות שלך שכל העולם יאמר שהם מופרכים לגמרי, הוא יאמר לך: ״אני יודע מה כולם אומרים, אבל אתה לא משוגע. אני יודע שזה היעד שלך, ולמרות שהוא מרגיש לך כל כך רחוק, בעיני רוחי אני רואה אותו מתגשם. גְּדַל. אני מאמין גם בשבילך״.
שֶׁעִקַּר הָעַקְשָׁנוּת בָּרָצוֹן
אחד הסיפורים הכי מוכרים על הלל הזקן הוא איך בלילה מושלג אחד הוא כל כך רוצה ללמוד תורה אבל הדלת של בית המדרש סגורה והשומר של בית המדרש לא נותן לו להכנס מבלי לשלם. הלל הזקן, שבאותו היום לא הצליח לגייס את הכסף לשלם לשומר, עולה על הגג, ומתיישב ליד הארובה כדי להאזין לשמעיה ואבטליון אומרים דברי אלוקים חיים. מה אם מישהו היה אומר לו ברגע הזה: ״עזוב אותך הלל. רבנות, תורה, זה לא בשבילך. לך תחפש דלת אחרת?״ איך היתה נראית התורה שלנו אם במקום בית שמאי ובית הלל, היתה רק דרך אחת, בית שמאי?
נכון. לא תמיד דברים עובדים כמו שרצינו או בקצב שקיווינו שיקרו. אבל לא בכל פעם שבה דלת נסגרת, צריך למהר ולהקשיב לכל מי שמרפה אותך מהחלום ומבקש, ודוחק בך – לוותר. רבי נתן כותב ש"עִקַּר הִתְחַזְּקוּת הַמִּלְחָמָה שֶׁל הָאָדָם בְּזֶה הָעוֹלָם, בִּפְרָט עַכְשָׁו בְּתֹקֶף הַגָּלוּת, הוּא בְּעִנְיַן הָרָצוֹן, כִּי הַסִּטְרָא אָחֳרָא וְכָל הַבָּאִים מִצִּדָּהּ מִתְגַּבְּרִים מְאֹד עַד שֶׁקָּשֶׁה לַעֲמֹד כְּנֶגְדָּם".
לפעמים, צריך דווקא כשיש רפיון ידיים, צריך להתחזק מאוד ברצון שלנו, ביעד שאליו חותרים, בשליחות או בתכלית שלשמה ירדנו לעולם – להזכיר לעצמך שבמיוחד כשיש מטרה מקודשת יש עליה הרבה מניעות. ולפנות לחבר הטוב שלך, אל אחיך לשיגעון שיאיר בך קצת הֶאָרַת בֵּן וְתַלְמִיד, יזכיר לך למה יצאת לדרך מלכתחילה ומה היעד שאליו אתה חותר, ובמקום לסגור דלת, יחבק במילים וישלח אותך להתחיל לצאת ולחפש אחרי החלון.
