פעם עבדתי במחיצתו של חסיד חב"ד שהיה אמנם סימפטי ורגיש, אבל מדי פעם הצליח להוציא אותי משלוותי מבלי שידע בכלל.
במשך כשנתיים בערך, בכל פעם שהתעניין בשלומנו הוא שאל: "מה שלום בנך? הוא כבר הולך? הוא כבר מדבר? אני מתפלל עליו".
"הוא עדיין לא הולך ועדיין לא מדבר. תודה על התפילות! תמשיך". הודיתי לו בחום, אבל ביני לבין עצמי קצת התרעמתי עליו. שנתיים שאנחנו עובדים יחד והילד לא התקדם בכלל. עשר שנים מאז שנולד – ולא, הוא עדיין לא הולך למרות שאתה מתפלל עליו כל יום. למה אתה צריך להזכיר לי את זה כל פעם? להציף את החיסרון?
אני יודעת שהוא לא התכוון לרעה. התפילות שלו וההתעניינות הכנה היו רק מאהבה ומרצון להשתתף עימנו במשא.
אחרי כמה דיאלוגים כאלו החלטתי להבהיר לו: "מנחם־מנדל תשמע, הילד נכה. אין מה לעשות. זה כמו שתתפלל שהעץ יהיה נטוע עם הצמרת באדמה, שאנשים יתחילו ללכת על הראש או שהשמיים ישתרעו תחת רגלינו. יש מציאות, יש טבע – לפעמים אכזר וכואב, אבל זה המצב. אתה רוצה שפתאום הכל יתהפך? אנחנו מקבלים את המצב, לא נלחמים במציאות. להתפלל זה תמיד טוב ונכון, אבל אולי עדיף לשמור את התפילות לדברים יותר ריאליים?"
"את לא מבינה כלום!" הוא פסק בחדות ונעץ בי את מבטו. "אם אלוקים היה רוצה שקט מאיתנו הוא לא היה נותן חיסרון. מה יותר ריאלי מלבקש ממי ששלח את הנשמות לעולם שיתן להם כל טוב וימלא מחסורם? כמו שאותך הוא מחיה בכל רגע ורגע, בדיוק כך הוא יכול ברגע אחד להעמיד את הילד שלך על הרגליים ולגרום לו ללכת. הוא רוצה שנבקש ממנו, שנבכה אליו, שנחפש את קירבתו. אם לא היה חסר לך כלום והיית מסתדרת בלעדיו לא היית חושבת לפנות אליו בכלל!" הוא סיים את הנאום הנחרץ, ניפנף קצת בציציות הגרטעל, והלך.
במילים הקצרות הללו הוא העניק לי לימוד גדול.
פעם הייתי נוהגת להתכתש עם המציאות – להילחם, להתנגד, לשכנע. העיקר שהיא תהיה אחרת, כמו שאני רוצה.
מאז שנשלח אליי משמיים ילד מיוחד גיליתי שאפשר גם אחרת: לקבל את המציאות. בהכנעה, בהשלמה, בידיים פרושות. במבט מעמיק שמגלה את הברכה הטמונה בחיסרון. ולכן לא הרגשתי צורך להתפלל על שינוי. לתפיסתי הגעתי למדרגה גבוהה של קבלה והכנעה כלפי שמיים.
עד שהגיע החב"דניק עם הניצוץ המשוגע שלו והאיר לי: היעדר התפילה הוא לא תמיד מתוך קבלה שלמה של המציאות. לפעמים זה מתוך רצון לטשטש את הכאב בחיסרון, לפעמים זה מתוך פגם באמונה שהבורא הוא כל יכול, וברגע אחד יכול להעלים את כאבנו ולרפא את שברנו.
גיליתי שהוא צדק. עדיין, באיזושהי פינה נסתרת בתוכי יש תקווה: אולי פעם זה ישתנה? אולי יגיע היום ואוכל לדבר איתו, לשמוע ממנו, להבין אותו יותר?
אבל החלום המפעם בתוכי בחדרי חדרים מוטמן עמוק, כי כשהוא גלוי ומתנוסס מולי – הוא מציף את החיסרון הכואב. אני מרחיקה מעליי התקווה לריפוי מלא, הציפיה לנס שבאמת יכול לקרות ועדיין לא קורה. אני מעדיפה לא לדבר עליה, לא להתפלל שתתמלא וגם לא לקוות שהיא תתגשם – כדי לא להיתקל כל פעם במציאות הכואבת והחסרה. עדיף לי לחשוב שהמצב כרגע הוא זה שמושלם.
המדרגה האידיאלית במפגש עם הפער בין הרצוי למצוי מונחת ביכולת לשאת הפכים: מצד אחד לקבל את המציאות, להבין אותה גם אם לא להסכים לה, גם אם היא כואבת. ובאותה נשימה – לייחל שתהיה מתוקנת יותר. למעשה רק מי שמוכן להביט נכוחה ולראות את המציאות כפי שהיא הוא זה שיכול לפעול לתיקונה. המציאות החסרה מזמינה אותנו לבקש שפע שימלא את החסר, להתפלל ולבקש קשר עם ה', מקור כל השפע.

[email protected]