הרבה דברים למדתי מנעמה הנקין הי"ד, שנרצחה יחד עם בעלה הרב איתם הי"ד בפיגוע ירי בחול המועד סוכות לפני שלוש שנים. היא היתה מבריקה ורצינית, בשילוב מופלא עם לב טוב ופרגון רחב, אהבתי מאוד לדבר איתה ולשמוע את דעתה. אחד הדברים העמוקים שלמדתי ממנה והולך איתי עד היום הוא מעין תורה, שאמנם נשענת על יסודות העיצוב שבהם עסקה, אבל בעיניי זוהי תורת נפש לגמרי, תורת "המטבע החברתי", ואני מוצאת שהיא מתאימה גם לסוכות.
כשהבנתי שנעמה היא לא מעצבת רגילה אלא אישיות פרושׂת־אופקים רחבים, ביקשתי לראיין אותה למדור על יצירה במגזין שאותו ערכתי. היא סיפרה לי אז שאחד הדברים שמרתקים אותה בעיצוב לוגו הוא הדברים הסמויים מן העין שמתגלים רק במבט שני, והופכים להיות למטבע חברתי. כשמתבוננים, למשל, על הלוגו של חברת פדקס, חברת שליחויות, יכולים לראות במבט שני ומעמיק את החץ שנוצר בין האותיות ומרמז על מהירות השליחויות. כך גם בלוגו של טובלרון, מעמיקי המבט יוכלו לגלות צורת דוב מטפס. בלוגו של חברת האלקטרוניקה אל.ג'י – האותיות יוצרות חיוך שמעיד על סיפוק המשתמשים במוצרי החברה. ועוד ועוד.
מה שנעמה חידשה לי הוא עניין המטבע החברתי שבדבר, כלומר: כשאנו מתבוננים בלוגו או בציור ופתאום מגלים בו משמעות חדשה, אנחנו כל כך מתלהבים, שאנחנו רצים להעביר את זה הלאה. הגילוי הופך להיות מטבע חברתי בידינו, יש לנו אוצר ביד שמרים את מעמדנו אל מול האחרים. כשמעצבים מכניסים אלמנט נסתר בלוגו, הם יודעים שמי שיגלה אותו כל כך יתלהב מזה שהוא ישר יעביר לחבריו, וכך ממילא המוצר יזכה לחשיפה גדולה יותר. הזיהוי נותן לנו יתרון, הוא המטבע החברתי שלנו, והוא שווה הרבה בחיזוק הדימוי האישי שלנו. זאת הסיבה שאנחנו מעבירים הודעות שרשרת בווטסאפ למרות שעל כולנו זה מעיק, אנחנו פשוט רוצים להודיע לחברינו: זיהינו כאן משהו מעניין, מצחיק או מרגש, אנחנו רוצים לתת לכם לגלות גם, ועל הדרך תעריכו אותנו על זה שהיינו הראשונים לזהות.
להתחיל לייצר מפגש
התורה הזו, שלמדתי מנעמה, פוקחת את עיניי בכל פעם שאני מנסה להשיג יתרון חברתי. למשל, כשישבתי יום אחד מול המחשב וניסיתי להשיג כרטיסים להופעה מבוקשת. כבר לא זכרתי כמה אני אוהבת את השירים והעיבודים, הדבר היחיד שהטריד אותי היה שהאתר קרס מרוב עומס, והרגשתי שאני חייבת להשיג כרטיס ולוּ בשביל לומר שהצלחתי להשיג כרטיס במקום שרבים אחרים לא הצליחו. הדבר הזה יצר אצלי מרירות אדירה בלב, ידעתי שאני לא מכוונת למקום הנכון וניסיתי לזהות למה אני זקוקה כל כך ליתרון החברתי שבהשגה לפני כולם, ואיך בפעם הבאה ארגיש שווה גם אם לא אשיג כלום. התורה הזו, בעיניי, היא תמרור אזהרה לנפש, שמכוון אותי להפסיק לעסוק ביתרונות ובחסרונות, ולהתחיל לייצר מפגש.
אנחנו עסוקים בשיווק כל הזמן, סמוי וגלוי. אנחנו אוספים עוד ועוד מטבעות חברתיים, עוד ועוד השגות, עוד ועוד כיסויים שווים שאמורים לייצר לנו ערך. אבל זו לא האמת. אחד הניסויים הכי מרתקים שאני עושה בשנים האחרונות בפייסבוק, הוא היכולת למכור בלי לשווק שום דבר. כלומר, גיליתי סוד גדול: דווקא כשאני כותבת מהלב, באמיתיות גמורה, בלי לחשוב איך אני מצטיירת מהמילים, אני מזהה שדווקא שם יש חיבור, נוצר מפגש אמיתי, ודווקא כך גם מה שצריך להימכר מצליח להגיע ליעדו. כשאני ממש צריכה לפרסם את אחד מהעיסוקים שלי, אני לא מנסה לפרסם אותו כלל, לפעמים אפילו לא כותבת על הנושא או קרוב לנושא, אלא רק כותבת את מה שאני מרגישה באותו יום, באותו רגע, את מה שנפשי עסוקה בו ואני רוצה לתת לו מקום דרך המילים. לפליאתי, אני מרוויחה פעמיים, כתבתי אמת שמעסיקה אותי, ועל הדרך התעניינו במה שיש לי לתת מעבר למילים.
רוב העולם מתייחס לפייסבוק כאל חלון ראווה, ואל קהל החברים כאל קהל רוכשים פוטנציאליים, ואז אפשר לזהות את המאמץ השיווקי מקילומטרים. הנקודה שזיהיתי היא שאין לי מה להתאמץ, מי שירצה ומתאים לו – יגיע, בעזרת ה'. אני עסוקה בלייצר מפגש. אני עסוקה בלומר לקוראים היכן אני מונחת ומה למדתי, לתת לפגוש אותי באמת, ומנסה לפגוש גם אותם דרך התגובות והמענה שמתפתח. אני מנסה לשאול את עצמי על כל משפט שאני כותבת: איזה מפגש אני מבקשת לייצר כאן, מה אני רוצה שיידעו? האם אני מנסה לפנות החוצה אל ההשגות והערך והמטבע החברתי? האם אני רוצה רק שיקראו ויגיבו וישקפו לי את חוכמתי ואת ערכי, שכנראה חסר כרגע קצת מבפנים אם אני כל כך כמהה לו מבחוץ, או שאני פשוט רוצה לדבר אמת ולהיפגש?
זאת שאלת השאלות, והיא פורצת דרך בעיניי: מה אני רוצה באמת? מה אני רוצה ליצור במילים שלי, בהודעות הווטסאפ שבוער לי להעביר לאחרים, בלוגו שזיהיתי בו דמות ורציתי מיד להראות לחבר'ה – מה בעצם רציתי מהם שם? וגם אם רציתי יתרון חברתי זה ממש בסדר, אבל אני רוצה להיות מודעת כשזה קורה, ולדעת שיש לי גם יכולת להתחזק ולהתניע מחדש את הטוב הפנימי.
דק מן הדק
חג הסוכות כמו מסיר מעלינו את הלבושים ה"שווים" והכבדים, ממטבעות חברתיים וצורות בנויות של בית יציב, עוטף, מגן. אנחנו הולכים אל הדק מן הדק, אל יריעות הבד או העץ, אל אי־הידיעה מתי תהיה עלינו שמש קופחת, מתי תנשב הרוח ומתי יטפסו עלינו הנמלים. ומלאכת הנפש שלנו היא להתחזק מבפנים, להרפות לרגע מהיתרונות, מהמטבעות ומהערך החיצוני, ולדעת בידיעה עמוקה שגם כשאין לנו ביד שום דבר, יש בנו אור גדול ובוהק מאוד, של נשמה מהותית שמבקשת לרצות ולהיפגש באמת.
[באם נפלה טעות בכוונת הלימוד מנעמה, הטעות היא שלי ועל אחריותי בלבד. ויהיו הדברים והלימוד וכל תנועת נפש שנצליח לכוון אל המקום הנכון – לזכרם ולעילוי נשמתם הטהורה].
