כי לזכור אפשר ביום, כשהכל שוחה בתוך שמש בהירה וכולם רואים ביחד מה צריך לזכור. כי לזכור שייך ליום שכולם נאספים סביב הפצע המדמם כמו מעין, הפצע שמיום בריאת האדם מסרב להגליד. ולזכור זה לא קל בכלל, כי גם כשנאספים כולם מעל פצע מדמם קשה לזכור מי הראשון שפתח אותו ועוד יותר קשה לחשוב מי האחרון שיחבוש אותו. וקשה להרגיש למי הוא הכי כואב או שורף ואם הוא שלי או אולי שלך.
אבל לשכוח זה רך, וזה פשוט וקל, ולשכוח זה נעים וזה כל הזמן. ולשכוח אפשר אפילו לבד, לא צריך עוד מישהו. כי לשכוח זה פשוט להתעורר בבוקר, ולהכין סנדוויצ'ים לילדים, ולהסיע לגן ולתלמוד תורה ולהספיק כל מה שהשכחה צריכה. ולשכוח זה עכשיו־ואתמול־ומחר. ולשכוח זה כמו ים שהוא פשוט קיים תמיד ושוחים בו בלי אופק או יבשה. ים נעים ומערסל שמתחפש למציאות חשובה.
ולזכור זה לעמוד, חי, ער ודרוך – ולהקשיב לכל הזיכרונות שהולמים בך.
ולשכוח זה להשתרע על ספה נוחה – ולסתום את האוזניים לכל מה שרוצה להזכיר לך.

נסכים ונתאהב
"כדי לשמור את הזיכרון, צריך לשמר עצמו שלא יפול לרע עין – שהיא מיתת הלב, שעל ידי זה בא שיכחה ונפגם הזכרון, וליבו מת בקרבו, ואינו זוכר את תכליתו הנצחי, שצריכין לזכור זאת כל יום ולדבק מחשבתה בעלמא דאתי…" (ליקוטי מוהר"ן נד). וגם כאן אפשר להלך מתים – כשמאמינים רק למה שהעין רואה, הלב מתחיל להתקשות כאבן ולשכוח בשביל מה הפעימה הבאה.
וביומיום כל כך נעים להיות שוכח, לא צריך לחשוב, הילוך מכלה־חיים מהיר ואוטומט שכזה. אבל בדיוק כשהשגרה מטביעה ומטעה, מסתירה ומשכיחה, מגיע יום אחד שבור, סדוק ומאובק. יום הזיכרון. ובין הסדקים אפשר לשמוע נהמה כזאת ששומעים רק בכותל, אבל רק אם ממש מניחים את הראש ונותנים לאוזן להימס לתוך האבן הקרה, אפשר לשמוע אנחה. בדיוק כמו זאת ששומעים כשמניחים ראש על קבר, אבל רק אם באמת מניחים את הראש ונותנים לאוזן להימס אל המעבר.
ואז לשבר שניה פתאום נפתח בך זיכרון, ואי אפשר ממש לגעת בו או לשמור אותו מכיוון שהוא הכי חי ופועם ומגיע ישר מ"ארצות החיים". כי שמה מעבר, כל אלה שנעלמו מעלמא דשיקרא עומדים שם ולוחשים ביחד נהמת זיכרון אלינו כאן בארץ השכחה וההסתרה. הם לוחשים, או שרים או אולי רק מחכים שנסכים ליום אחד לקום מהספה הנוחה, לעמוד דרוכים, ערים וחיים ונסכים להיזכר בשביל מי ובשביל מה. כי יום הזיכרון הוא גם בקשה שנישא את חייהם בתוכנו מתוך שניזכר ונתאהב בתכלית חיינו.

להיענות לקריאה
"הזיכרון העליון הינו הכישרון לחיות בעולם שמתחת לשמש, ויחד עם זאת להיות שייך באופן מוחלט אל המהות הפנימית, אל היתרון שמעל לשמש" (הרב קוק).
יום הזיכרון יכול להיות מחט דקה ונוקבת שתעשה חורים בשמיכת השכחה של השגרה. כמו להבות קטנות של נרות זיכרון, טיפות של אור יגיחו מעבר לשמיכה העבה, יהדהדו בתוכנו ויאירו את הלהבות הקטנות שלנו ששכחנו להאיר ולהעיר. אולי זו הגרסה האנושית לתחיית המתים, זיכרון של הלב שמתעורר כאן בעולם הזה ונענה לקריאה של נשמות מהעולם הבא ששואלות באנחת חסרונן לאן כולנו הולכים ולמה זכינו בעוד יום? אם נסכים להקשיב ולקבל משם אנחה שתנוח ותימס על לב האבן שלנו, נוכל להתהלך כאן יד ביד עם הרצון לזכור כל יום קצת יותר אמת, ואולי אפילו לאהוב את הזכות לזכור. ולחיות. ולזכור.

www.habosem.com