היא יודעת שהם יבואו
ושהם מחכים ורוצים לבוא;
מחכה היא להם הרבה יותר, כבר מימים ימימה.
היא זוכרת כמה הם ניסו שוב ושוב להגיע אליה, בחירוף נפש, במלחמת העצמאות;
והיא זוכרת היטב כמה בכו, כמו מתוך חלום, כאשר תשע עשרה שנה אחר כך
הם הגיעו בדם ויזע ודמעות לשריד האחרון שנותר בקרבה.
ומאז הם, גוזליה, בניה שלה, פה.
אבל משהו לא כשורה…
יודעת היא שתכף כולם יגיעו ויתייצבו כבכל שנה, אבל עת מלחמה היא.
וירושלים סגרה את שעריה בפני באיה.
הגיע יהודי ושמו דוד. "ירושלים, באתי לשמוח בשמחתך", אמר לה בעיניים בורקות, אך ירושלים סירבה להיפתח. עיניו נפתחו קמעא, ועוד בטרם ימשיך וישאל הגיעה יהודייה אחרת ושמה חנה.
"ירושלים, באתי להתפלל בכותלך", עיניה מוארות משמחה.
"אין היא פותחת את שעריה", אמר לה דוד וגירד את ראשו במבוכה.
"מה"? נדהמה חנה, "ממרחק באתי, כה הרבה יש לי מה לבקש", פניה התכרכמו בצער.
עודם עומדים מצטערים ואחרים החלו להתגודד סביבם, מבקשים, חפצים, רוצים בקרבת העיר.
"האמנם נכונה השמועה שירושלים סגורה ומסוגרת"? הצטרף יהודי, מאיר שמו.
"כן", ענו לו השניים.
"ומה מעשיכם פה"? חקר אותם מאיר.
"לשמוח בשחרורה של העיר באנו", אמר דוד, ודגל ישראל אשר אחז בידו עמד לצידו כערבה בוכייה.
"ואני, להתפלל באתי, לשפוך שיחי", אמרה חנה בעיניים מלאות דמעות, עם סידור ביד שרק מחכה להיפתח.
"והאם שאלתם אותה"? שאל מאיר.
"את מי"? שאלו חנה ודוד.
"האם שאלתם את ירושלים", הסביר מאיר בסבלנות. "האם שאלתם את ירושלים למה היא נעולה"?
הביטו בו חנה ודוד, מופתעים כאחד, ושתקו.
כעבור רגע או נצח, נענה דוד לעצת רעהו החדש:
"אהמ… גברתי, ירושלים?"
וקול עתיק כמו נעור מחומות העיר וענה לו: "כן, דוד".
דוד כמו קפא לרגע, אך מאיר דחף אותו מעט כמסמן לו להמשיך. "אני, כלומר אנחנו, אנחנו מאוד רוצים להגיע אלייך. הינך סגורה, גן נעול…".
"ליבנו מלא געגועים", הרהיבה חנה עוז והצטרפה לשיחה.
"גם אני מלאת כיסופים אליכם", אמרה ירושלים בשקט, אך נדמה היה כי חיוך בקולה.
כולם הביטו אחד בשני ואין אחד שמעז לשאול את השאלה המרחפת באוויר.
"רצינו לשאול", אמר לבסוף מאיר, "אם שמחה את בנו, מדוע אין אנו יכולים לבקרך"?
"תודה ששאלת", חייכה ירושלים, והעבירה משב רוח כדי לרכך מעט את האווירה.
"מחכה אני לכם כל יום, כל שעה. אך אינכם יכולים להיכנס כיוון שאין אני נחלקת לשבטים".
"אנחנו מזמן כבר לא מחולקים לשבטים, שכחנו זאת בגלות", אמר דוד וכיווץ את מצחו כדי להבין.
"אמת", אישרה ירושלים.
עמדו נבוכים ועדיין לא הבינו על מה מדברת עיר הקודש.
"אני מעל לריב ומדון", שמעו אותה לפתע ממשיכה, וקולה ספוג כאב ודמעות.
"וכיצד אתן לכם להיכנס, כשבניי מתנצחים ורבים בינם לבין עצמם?"
"אבל", ניסתה חנה לומר, "אנחנו לא.. כלומר, אנחנו במלחמה עכשיו, אנחנו לא…" היא ניסתה להסביר, אבל דומה שגם היא כבר לא יודעת אם נכון היא מדברת.
"בהחלט ראיתי אתכם מתאחדים בהתחלה", הודתה ירושלים, "והאחדות הזו אכן סנוורה אותי מרוב שמחה. אך כעת, אני רוצה אחדות אמיתית".
"אנחנו מאוחדים", מנסה דוד לומר, "הממשלה והקבינט – – – "
"אין אני מדברת על הממשלה. מדברת אני על המשפחה. על החברה".
שוב עמדו שותקים ונכלמים, אך דומה כי ההבנה החלה מחלחלת.
האמנם מדברת ירושלים עליי? חשבה חנה, לא מאמינה. האם היא מדברת על כך שנוצר נתק ביני לבין משפחתי?
גם דוד עמד סבוך במחשבותיו. נכון הדבר שביני לבין שכני כבר אין דיבור למעלה מעשור, אך האם רק בגללי ירושלים ניצבת חתומה?
"כן", הם שמעו את קולה של העיר העתיקה. "עליכם הנני מדברת. ללא אחדות ביניכם, ללא אהבה, אין אני אלא ככל עיר אחרת… ומבטיחה אני לכם", הם שמעו את קולה הולך ונחלש, "שאם תהיו אוהבים זה את זה, יהיה לכם שלום פנימי, אך ורק מתוך כך תנצחו במלחמה הזו".
"שַׁאֲלוּ, שְׁלוֹם יְרוּשָׁלִָם; יִשְׁלָיוּ, אֹהֲבָיִךְ":
מפרש המלבי"ם: …אם ישאלו לשלום ירושלים נאמר התשובה ששלומה תלוי אם "ישליו אהביך", אם אוהבי ירושלים יהיה ביניהם שלוה פנימית, בזה תלוי שלום ירושלים.
זה לגמרי תלוי בנו, ברמה האישית, המשפחתית, הקהילתית והחברתית, וכמו שאמר הרב נריה זצ"ל:
"במלחמת השחרור היו לנו שלושה צבאות: אצ"ל, הגנה ולח"י. לו נכבשה אז העיר, כל אחד היה אומר 'ירושלים שלי היא' והרי חז"ל אמרו ש"ירושלים לא נתחלקה לשבטים" (מגילה כ"ו, ע"א). היא שייכת לכלל ישראל. אך לעומת זאת, במלחמת ששת הימים, כל עם ישראל צבא אחד וראש אחד, בלב אחד בגבורת אריות דרך שער האריות, הבקיע וכבש, זהו רצונו של ריבונו של עולם".
